מר הולמס, בימוי: ביל קונדון, שחקנים: איאן מק'קלן, לורה לייני, תסריט: מיץ' קולין, ג'פרי הצ'ר, בריטניה, 2015, 104 דק'. כוכב אחד
שרלוק הולמס בן 93 והזיכרון שלו בוגד בו. הבלש הטוב והמפורסם בעולם לא מצליח לזכור את שמותיהם של בני ביתו, ולא בטוח כיצד הסתיימה החקירה האחרונה שביצע. האמת? זה נשמע מעולה. מרתק אפילו. מה קורה לבלש הטוב בעולם כשהוא לא זוכר מה אכל לארוחת בוקר, והוא לא יודע איך קוראים למישהו אחר חוץ מווטסון? תוסיפו לזה את העובדה שאת הולמס מגלם אחד השחקנים הכי מוערכים בעולם – איאן מק'קלן (סר איאן מק'קלן בשבילכם), ובכלל יש כאן מתכון לדרמה מרתקת. אז זהו. שלא.
בימוי עצל, צילום מנומנם, תסריט שבכלל לא ברור מה הוא מנסה להגיד, וילד אחד מעצבן מאד, הופכים את "מר הולמס" לאכזבה גדולה. לורה לייני (מיסטיק ריבר, המופע של טרומן) ואיאן מק'קלן זורקים את השורות האיומות שלהם באוויר, וכשהם לא מדברים אז הם סתם בוהים במרמור שנדמה שזו הוראת הבימוי היחידה שהם קיבלו – תהיו ממורמרים, טוב? תודה. אפילו הנופים המדהימים של אנגליה, שנראים כאילו אנחנו עדיין במאה ה-16, לא תורמים לאווירה.
הסרט מזגזג בין שלושה קווי עלילה, ואף אחד מהם לא מעניין, או עשוי היטב. הקו הראשון הוא סיפור המסגרת, הולמס בן ה-93 סובל מאובדן זיכרון והולך להזדקן לאיטו בביתו מחוץ לעיר, בו נמצאת גם סוכנת בית (לייני) ויש לה ילד. התחביב של הולמס הוא גידול דבורים, והוא מלמד את הילד כיצד לעשות זאת. הסיפור השני, הוא הזכרונות של הולמס, ובמיוחד זיכרון אחד מנסיעה ליפן לאחר ההפצצה על הירושימה ונגאסקי (הסרט מתרחש ב-1947, ומשום מה מתוארת שם התקופה כ-"שלושים שנה לאחר המלחמה הגדולה", במקום "שנתיים אחרי המלחמה העוד יותר גדולה").
הבעיה עם העלילה הזו היא שהיא לא תורמת לסיפור בשום צורה, למעט העובדה שהולמס מקבל שתי צרעות שמורות בזכוכית, וסוג מסוים של תה שאמור לעזור לזיכרון שלו. מעבר לכך, שום דבר אינו מסביר את העובדה שמדובר בשליש מהסרט. מצד שני, אנחנו כצופים מקבלים ממנה הכי הרבה, היות ומדובר בחלק שמצולם בצורה הטובה ביותר בסרט, והאווירה שמתקבלת ממנו היא אכן של אומה במשבר – בדיוק כמו שהולמס אמור להיות – אימפריה מחוסלת. העלילה השלישית היא כבר זו שבגינה כנראה באנו לראות את הסרט – סיפור מתח בלשי על רצח, הרעלה, בגידה, תככים ומזימות. רק שהולמס לא זוכר את הפתרון של העלילה, ואנחנו כצופים לא מקבלים ממנה הרבה כי היא נותרת לא פתורה – עד הרגע שבו הולמס נזכר, ואז במקום להראות לנו איך זה קרה, הוא פותר בשתי שניות את הסיפור, ואנחנו נותרים בלי מתח, בלי פיתרון, ועם תאוותינו בידינו, וחבל. חבל כי מדובר בקו עלילה שהיה יכול להציל את הסרט, ולהפוך את הדרמה הסתמית הזו לדרמת מתח אמיתית א-לה-שרלוק הולמס כפי שאנחנו מכירים אותו.
בנוסף לשלושת קווי העלילה השזורים יחדיו ללא תועלת, הסרט סובל גם מכך שהוא פשוט מיושן. ולא כי סרטי מתח בלשיים הם ז'אנר מיושן – אני יכולה לראות כל יום מחדש את "רצח באוריינט אקספרס", או את "הגברת הנעלמת" – סרטים שנעשו לפני שנים ועדיין עובדים היום. אבל "מר הולמס" לא רק שאינו משתמש בכלים של הקולנוע המודרני – צילום, עריכה, שיטת סיפור מסוימת – אלא גם משאיר את התסריט ברמות כתיבה של שנות העשרים. אין שום סיבה, שבשנת 2015, שרלוק הולמס ידע אם גבר מגיע בגלל אשתו מכיוון שהבגדים שלו מגוהצים אך לא יקרים, ולכן הוא לא יכול להחזיק משרתת שתגהץ לו, וברור שאשתו היא זו שגיהצה אותם. הדיאלוג הזה מנציח תפיסות מיושנות כל כך, שכבר אין להן מקום בחברה שלנו, ומעבר לכך, הן מעידות על המשך פיתרון התעלומה המרכזית, הקשורה באישה וברצח, כמוטים מגדרית מראש.
איאן מק'קלן הוא שחקן מוערך ביותר, אבל גם הוא סובל, כמו כל בני גילו, מהבעייתיות של הזקנה בקולנוע – אין תפקידים טובים לגברים שחצו את גיל השישים וחמש ונראים כך. נשים סובלות הרבה יותר, מעל גיל שישים אין תפקידים בכלל, אלא אם כן את מריל סטריפ. זה לא אומר שאין תפקידים כלל, אך צריך לגרד אותם בפינצטה. שחקנים בני הגיל השלישי מתמודדים עם מחסור קשה מאד בתפקידים, ואלו המוצעים להם לרוב אינם מאתגרים באמת את יכולותיהם, או אפילו את יכולות הצופים. קשה לי להאמין ששחקן ברמתו של מק'קלן היה מקבל על עצמו תפקיד שכזה לולא המחסור הניכר בתפקידים לבני גילו.
שורה תחתונה – מר הולמס הוא סרט סתמי, שאין שום סיבה ללכת לראות אותו. הוא פשוט משעמם ולא קיבלתי ממנו שום דבר. וחבל.
