"חלום אמריקאי". בימוי: דייויד או. ראסל. תסריט: אריק סינגר, דייויד או. ראסל. שחקנים: כריסטיאן בייל, איימי אדמס, בראדלי קופר, ג'ניפר לורנס, ג'רמי ראנר, לואיס סי. קיי. ארה"ב, 2013. 138 דקות. 5 כוכבים
היה הייתה פעם מדינה שהמשטר שלה נודע בשחיתות ובבזבוז שלו. המדינה הייתה עשירה והיו לה משאבים רבים, אולם ההכנסות משאבים אלו חלחלו לחברה הגבוהה בלבד. מנהיג המדינה הושם על כסאו כחלק מברית עם מדינות אחרות, שגם הן רצו – וקיבלו – חלק מאותם משאבים. במקביל, חגגו המנהיג ומקורביו במסיבות מפוארות, בזבזו כספים ציבוריים על מטרות לאומיות שחשובות להם בלבד, ניסו לכפות על העם ערכים זרים לו, והשתיקו את המתנגדים באמצעות משטרה חשאית אכזרית. כתוצאה מכך העם התקומם, הדיח את המנהיג המושחת והכתיר במקומו מנהיג שחרת על דגלו את ערכי המסורת. למנהיג קראו חומייני, למדינה – איראן. ללמדנו ששחיתות זה רע, אבל יכול להיות הרבה, הרבה יותר גרוע.
סוכן ה-FBI ריצ'י דמאסו (בראדלי קופר) מת לתפוס קצת מנהיגים משוחתים. ואם זה אומר שהוא יצור סיטואציה שבה אין למנהיגים כמעט ברירה אלא לתת שוחד, ואז יתנפל עליהם עם האזיקים – ניחא. לשם כך הוא מגייס זוג נוכלים קטנים: אירווין רוזנפלד (כריסטיאן בייל), בעל רשת מכבסות זעירה שעוסק מהצד בזיוף אמנות, והמאהבת היעני-בריטית שלו, סידני פרוסר (איימי אדמס). הוא סוחט אותם לשיתוף פעולה לאחר שסידני נעצרת בתרמית שכשלה, וביחד הם טווים מבצע עוקץ מהסרטים: הם בוראים, יש מעין, שייח סעודי המעונין להשקיע כספים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ומחכים לראות איזה דג יעלה ברשת. אולם עד מהרה מסתבר שלרשת הזו מעוניינים להיכנס לא רק דגי רקק – זייפני אמנות קטנים, מטרתו הראשונית של ריצ'י – אלא גם משקיעים בולטים, פוליטיקאים ואפילו אנשי מאפיה. מה שמדרבן כמובן את ריצ'י להמשיך עוד ועוד, ומגביר את הלחץ על אירווין וסידני. תוסיפו לזה את העובדה שלאירווין יש בבית אישה מהזן השביר (ג'ניפר לורנס) ושסידני היא אישה מהזן המושך, ותבינו למה משהו, מתישהו, חייב להתפוצץ.
דוויוד או. ראסל אוחז ביכולת משובחת לקחת דמויות משולי החברה – מעמד חברתי נמוך, מסוממים, חולי נפש, פושעים קטנים – ולספר את סיפורם בחמלה ובשנינות ובטוב לב. את אירווין אנחנו פוגשים לראשונה בסצינה לא קצרה בה הוא עומד מול מראה ומנסה לסדר לעצמו תוספת שיער מגוחכת בשיטת ההלוואה. את סידני – כשהיא מפלרטטת עם גבר נשוי במסיבה בה הוא נמצא עם אשתו. לעומת ריצ'י יפה הבלורית, החנוט בחליפה ובתעודה של המשטרה הפדרלית ובמטרה נעלה – למגר פוליטיקאים מושחתים, ברור לכאורה מיהם עלובי הנפש. לכאורה. כי אירווין הוא לא רק גבר שמנמן ובוגדני בגיל העמידה שמסרב להשלים עם הקרחת. הוא גם בעל מקצוע מעולה, שבמקרה המקצוע שלו הוא הונאה, ואב מסור ובן זוג דואג וחבר נאמן, עם אינטואיציות טובות לזיהוי אנשים טובים, לדוגמה ראש העיר קרמיין פוליטו (ג'מרי ראנר) שעולה על הכוונת של ריצ'י. ריצ'י, לעומתו, הוא גבר אלים וכוחני מהרגע שאנחנו פוגשים אותו – כשהוא מכריח את אירווין וסידני לשתף איתו פעולה – דרך שלל הדרכים בהן הוא מתעלל בבוס שלו (לואיס סי. קיי) והצורה בה הוא מחזר אחר סידני. מהרבה בחינות הוא גרוע יותר מאלה שאותם הוא רודף.
"חלום אמריקאי" הוא סרט משעשע וחכם שבודק, לאורך עלילת מתח מהוקצעת, את הגבולות המוסריים המסורתיים של טוב ורע, ואז הופך אותם על פיהם להנאת הצופים. בתחילת השבוע הוא הוכתר כזוכה הגדול של טקס "גלובוס הזהב" כשזכה בשלושה פרסים, לסרט הקומי הטוב ביותר ולשתי שחקניותיו: איימי אדמס (שחקנית ראשית בקומדיה) וג'ניפר לורנס (שחקנית המשנה). ניתן להניח שכמו שני סרטיו הקודמים של דייויד או. ראסל, "פייטר" ו"אופטימיות היא שם המשחק", גם לסרט זה תהיה נוכחות מכובדת בטקס פרסי האוסקר המתקרב, כולל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר.
ואכן, האנסמבל שמעתר את הסרט הזה משובח (אפילו דה נירו מגיח להופעה קצרה שמזכיר למה, בין שלל בחירות סרטים גרועות, הוא עדיין נחשב לאחד מגדולי השחקנים הפעילים כיום), אולם מתוכו ראויים לציון במיוחד שניים: ראשית, כריסטיאן בייל, שעובד על פי "שיטת המשחק" הדורשת ממנו הטמעה מלאה של הדמות אותה הוא משחק, ואת האוסקר שלו קיבל על עבודתו עם ראסל ב"פייטר". בייל, סוג של אקורדיון אנושי, השיל אז קילוגרמים רבים ממשקלו כדי להיכנס לדמותו של המתאגרף לשעבר והנרקומן לשהווה דיקי אקלמונד. בסרט הזה הוא עבר את התהליך ההפוך, הטמיע מוח קרימינלי מבריק לגוף של דוד שמנמן בגיל העמידה, ולכו תזהו את החתיך ששיחק את באטמן. שנית: זוכת גלובוס הזהב הטרייה ג'ניפר לורנס. בת 23 בסך הכל. גם היא קיבלה את האוסקר שלה מעבודה עם ראסל – בשנה שעברה, על "אופטימיות היא שם המשחק". בניגוד לבייל, הנחשב למקצוען חסרת פשרות אבל פרסונה בלתי נסבלת, כולל תקריות אלימות סמוך ליציאת "האביר האפל", אז גנב ממנו הית' לדג'ר המת את כל הפוקוס – לורנס היא כרגע המותק הרשמית של אמריקה. היא מפגינה איכויות משחק משובחות בדרמות, בקומדיות ובשוברי קופות ("משחקי הרעב", כמובן), מפגינה מודעות פמיניסטית הן בבחירת הסרטים שלה והן בהתנגדותה הנחרצת למשטר הרזון של הוליווד, מגיעה לפרמיירות עם הבגדים הכי יפים ונכונים, מתראיינת ומצטלמת נהדר. היא לגמרי גונבת את ההצגה בתפקידה הקצר יחסית כאשתו הלא מאוזנת של אירווין, ומצליחה לשלב פגיעות, כוח וטונות של הומור. זאת בחורה שהייתם רוצים להיות חברים שלה. גם בהוליווד רוצים.
(צילום יחצ)
