"מי יאהב אותי עכשיו?". בימוי: תומר וברק היימן. ישראל, 2016. 85 דקות. 4 כוכבים.
אפצח בוידוי: בכל מה שקשור לקולנוע תיעודי אני בורה כמעט מוחלטת. זה חבל מאוד, כי העשייה הדוקומנטרית בארץ עולה כפורחת בשנים האחרונות, גורפת פרסים בפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם, ובשנים האחרונות קטפו כמה מנציגיה הבולטים גם מועמדויות נחשקות לאוסקר. אם בעבר עוד יכולתי להסתתר מאחורי התירוץ שקולנוע תיעודי רץ בדרך כלל רק בסינמטקים, וחובותיי המקצועיות כובלות אותי לבתי קולנוע פה בעיר, עכשיו אפילו את זה אין לי: לא פחות משלושה סרטים תיעודיים ישראליים רצים בבתי קולנוע ברחבי הארץ בהקרנות מסחריות בימים אלו: "פרינסס שואו", "קפה נגלר" ו"מי יאהב אותי עכשיו?". המחסום הפסיכולוגי (האדיוטי) הזה היה צריך להישבר בשלב זה או אחר, כך שבשבוע שעבר מצאתי את עצמי הולכת, מרצוני החופשי, לסרטם החדש של האחים היימן, מבכירי הדוקומנטריסטים המקומיים, המוקרן בימים אלו ברשת בתי קולנוע לב. ויצאתי מוקסמת.
"מי יאהב אותי עכשיו?", שזכה בפרס חביב הקהל במסגרת הפנורמה של פסטיבל ברלין האחרון, מספר את סיפורו של סער מעוז, בן בכור למשפחה דתית בת שבעה ילדים מקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן. יציאתו של סער מהארון והתנכרותה של משפחתו הבריחה אותו עד ללונדון, שם הוא מוצא מפלט במקהלת הגברים הגאה של העיר. בתחילת הסרט הוא מגלה שהוא נשא HIV, ומאז מלווה אותו המצלמה בהתמודדות הלא פשוטה עם התרופות ועם משפחתו המנוכרת, בביקוריו הספורים בארץ, בביקוריהם של הוריו (כל אחד בנפרד) בדירתו, בלב המעוז הגאה של הבירה הבריטית, ובמקום המפלט שלו: החזרות של המקהלה הגאה, ששיריה מלווים את הסרט בפסקול עליז.
על פניו, סרט שהטאג ליין שלו הוא "התמודדות של גיבור עם" נשמע כמו עברית מכובסת ל"לסרט אין עלילה". אין דבר שרחוק יותר מהמציאות במקרה הזה. סער מעוז הוא בחור אינטליגנטי וורבלי להפליא, הוא חש בנוח מול המצלמה, ויש לו ביצים. הלב נסדק כשהוא מקריא מכתב שקיבל מאביו כתרי, שנשלח אליו כשהיה בן 23, ובו מודיע לו האב שאין לו עתיד בלונדון, או בכל מקום אחר, ודורש ממנו להפסיק עם השטויות ולחזור כבר הביתה. אתה לגמרי איתו כשהוא יושב מול ששת אחיו, באחד מביקוריו בארץ, ומספר להם שלפני שבועיים החליפו לו את התרופות, שהוא חלה מזה נורא, ושלא עלה על דעתו לשתף בכך אף אחד מבני משפחתו. קשה שלא להתקומם עבורו כשאחד מאחיו יושב מולו ואומר לו שהוא מפחד שהוא ייגע בילדיו הקטנים, ושמבחינתו הרעיון שסער ישוב לארץ רק מסבך את העניינים. כותרת הסרט שייכת דווקא לבן זוגו לשעבר של סער, שמספר שזה הדבר הראשון שעבר לו בראש כששמע שהוא נשא של המחלה. הכריזמה של סער, הפתיחות שלו, הרגישות הגבוהה שמביאה אותו מפעם לפעם לדמעות, מעלות דווקא את התהייה ההפוכה: איך אפשר לא לאהוב את הבחור הזה? איך אפשר להתנכר לו רק בגלל שלא הלך, כפי שזה מנוסח בסרט, בעקבות שהוטבעו עבורו בקרקע, ובחר לעצמו מסלול אחר?
אלא שהחיים מורכבים יותר, ומבחינה זו הוריו של סער, כתרי ודיצה, הם גיבורי משנה פנטסטיים. דיצה מבקרת את בנה בחנוכה, מלבבת לו לביבות ומספרת למצלמה על השמיים שנפלו עליה כשגילתה על נטייתו המינית של בנה, על עונש הכרת שמבטיחה התורה לעוסקים במשכב זכר ועל הבדידות המצמיתה שחשה כשנודע לה שחלה, ובקיבוץ כולו לא היה לה עם מי לדבר. כתרי, קצין צנחנים לשעבר ומנהל אתר ההנצחה של גבעת התחמושת, מתחיל את הסרט עם המכתב ההוא, ממשיך אותו עם דימויים מעולם החי, ומסיים אותו בבית קפה קטן ברחוב הכי גאה בלונדון, מתצפת על העוברים ושבים ושואל – הם זוג, אלה? כי בחיים אין טובים ורעים מוחלטים, ולכל מטבע יש שני צדדים, ואפשר להבין את הקושי של ההורים ולחוש כלפיהם אמפתיה מבלי לגרוע לרגע מזו שאנחנו חשים כלפי בנם. ואפשר גם לשמוח איתם כשרואים לאורך הסרט איך היחסים ביניהם משתנים, איך הם לומדים לתקשר, איך המצלמה מכריחה אותם לפתוח את הדברים ולשים אותם על השולחן ולדבר על מה שמציק להם עד למקום שממנו יכול להתחיל התיקון. ודברים כאלה אפשר כמובן לכתוב בתסריט של פיצ'ר, ולפעמים זה אפילו יצא אותנטי. אבל הרבה יותר מרגש, ומשמח, לראות איך זה קורה לאנשים בשר ודם.
