ליילה ואיב, במאי: צ'רלס סטון השלישי, תסריט: פאט גילפילן, משחק: ויולה דיוויס, ג'ניפר לופז, אנדרה רויו, אמל אמין, ג'וליוס טנון, ארה"ב 2015, 94 דקות, 2 כוכבים
בשנת 2001 יצא הסרט "בחדר השינה" (in the bedroom), שעוסק בטרגדיה האיומה של אובדן בן, והתמודדות המשפחה עם האובדן הזה. ראיתי את הסרט הזה פעם אחת בלבד, אבל הוא היה כל כך טוב, ועסק באבל בצורה שטרם ראיתי לפניו, שהזיכרון שלי ממנו עדיין חד. כש"ליילה ואיב" התחיל, חשבתי שאני הולכת לראות משהו כזה.
ליילה (ויולה דיוויס, "העזרה"), היא אם חד הורית לשני ילדים חמודים, אחד בן 18 והשני בן 8. כאשר בנה בן ה-18, סטפון (אמל אמין), נרצח בשוגג ברחוב, היא מנסה להתמודד עם האובדן על ידי הצטרפות לקבוצת תמיכה של אמהות של ילדים שנרצחו. בקבוצה היא פוגשת את איב (ג'ניפר לופז, "ג'רזי גירל"), שעוזרת לה להתמודד עם האובדן הזה, וביחד הן מתחילות שרשרת פעולות שאין ממנה דרך חזרה, עד לסוף שאמור להיות בלתי צפוי, אבל הוא דווקא צפוי.
לכאורה היה פה הכל על מנת שזה יהיה סרט כלבבי. שתי נשים בפרונט, שתיהן בנות מיעוטים, שתיהן אמהות חד הוריות קשות יום, שתיהן מתמודדות עם אבל וקוראים להן ליילה ואיב, על שם חווה ולילית – קלישאה אמנם, אבל אפשר לחיות עם הקלישאה הזו, כיוון שהמטען התרבותי שמגיעה איתה דווקא מתהפך בסרט, הדמות הטובה היא ליילה, והדמות הכביכול רעה זאת איב – בדיוק הפוך מהסיפור המיתולוגי, בו לילית היא השדה המרשעת, וחווה היא התמימה והטובה (עד התפוח כמובן).
אבל בדרך נכתב תסריט וצולם סרט. תסריט רצוף בקלישאות ובחוסר אמינות שלא מאפשר להזדהות עם אף אחת מהדמויות, ולמעשה פעמים מספר אפילו גרם לי לגחך. בלי הרבה ספויילרים – בעיקר כי כתוב בסינופסיס של הסרט – איב וליילה מחליטות לצאת למסע נקמה בגברים שרצחו את בנה של ליילה. תוך שלוש שניות וחצי איב משכנעת את ליילה התמימה לרצוח המון אנשים, והשתיים יוצאות למסע רציחות מקיף כאשר אחריהן דולקים שני שוטרים – סקאקטי (אנדרה רויו מה"סמויה") ו-הוליסטון (שייה וויגהם, "אמריקן האסל"). בעוד הוליסטון חושד בליילה, סקאקטי ושאר המשטרה חושבים שהוא משוגע כי הם לא מאמינים שאישה יכולה לרצוח מישהו. רמז אחרי רמז הוליסטון מוכיח את אשמתן של ליילה ואיב, ועדיין אף אחד לא מאמין לו רק בגלל הסיבה המגדרית.
הדמויות בנויות בצורה קלישאתית מדי, מאד ברור מי הרעה ומי הטובה. איב מעשנת, מלאת בוז ואינה לוקחת חלק בקבוצה. ליילה, לעומתה, עסוקה בבכי בלתי פוסק על בנה, מנסה לבנות את חייה מחדש בעזרת גבר, מטפלת עדיין בילד נוסף, ולוקחת חלק פעיל בקבוצת התמיכה. דרכן של השתיים למציאת הקורבנות קלה מאד, וגם ההתמודדות שלהן עם הרציחות אינה אמינה. עם זאת, דווקא כאן מתגלה נקודת אור בסרט – בדרך בה מתמודדות הנשים עם מעשיהן אנחנו מגלים שאין דבר קל יותר מלקחת חיים של אדם, זה לוקח שנייה, וזה עובר. ייתכן והסרט לא ניסה להעביר ביקורת דווקא על זה (האמת היא שאני מאמינה שלא, היות וההתמודדות של הנשים עם הרציחות בסרט היא שולית מאד), אבל כאן הוא מצליח היכן שהוא נכשל בכל מקום אחר, ומעביר ביקורת חריפה למדי על האצבע הקלה על ההדק.
לצערי בזאת מסתיימות נקודות האור בסרט. מילולית. מדובר באחד הסרטים הכי חשוכים שראיתי, הצילום והתאורה כמו מנסים לומר לנו שאנחנו שרויים באפילה מתמדת, וממש קשה לעיתים להבין מה קורה בסצינה מרוב שהיא חשוכה. וחבל, כי קורים דברים.
"ליילה ואיב" הוא סרט על נשים שמתמודדות עם אבל ואובדן, אך במקום ליצור אמפטיה לנשים האלו, הוא מייצר את התוצאה ההפוכה. ליילה ואיב נמצאות בקבוצת תמיכה, אבל בעצם מה שהסרט הזה אומר לנו הצופים זה שאישה באבל היא אישה מסוכנת, משוגעת, שעדיף שלא להתקרב אליה. ליילה אינה היחידה שמאבדת את בנה בסרט, גם הוליסטון השוטר איבד ילד. אך לעומתו, שהוא שקול ועובד בצד של החוק, ליילה הפכה לפורעת חוק והאובדן שלה העביר אותה על דעתה. היא יוצאת למסע רצחני שאומר לנו בעצם שאין שום דבר יותר מסוכן מאישה עצובה. נכון, הכוונה המקורית היתה כנראה לומר שאובדן של ילד הוא נוראי ואף אחת לא צריכה לעבור את זה, אבל מה שיצא הוא שהילדים הם כל המטרה של הנשים, ובלעדיהם לנשים אין משמעות, אין שפיות ואין שום דרך לעצור אותן ברגע שהן מאבדות את זה. הגברים, לעומת זאת – הופכים פעמיים לקורבנות. פעם ראשונה בצורה של ביקורת על מלחמות הסמים ברחובות, ביקורת נכונה, אמיתית ונדרשת, ופעם שנייה הם קורבנות של נשים אלימות ומטורפות שאי אפשר לעצור אותן – בעיקר בגלל שהן נשים.
הסרט מנסה להפעיל ראייה מגדרית שדווקא, אני מאמינה, באה להיות שם עבור הנשים. הן עומדות במרכז הסרט, כמעט ואין גברים, ואילו הנרצחים הם באמת אנשים רעים ואכזריים שגרמו להמון סבל, אבל נדמה שמשהו השתבש בדרך. המשהו הזה יכול להיות אחד משני דברים – או שהתסריטאי והבמאי עדיין חושבים שהם יצרו סרט פמיניסטי, ואז הם חיים באשלייה וצריכים לבדוק דבר או שניים על הפמיניזם שלהם, או שהם התכוונו ליצור יצירה מיזוגנית במסווה של פמיניזם וקיוו שאף אחת לא תשים לב, ואם מישהי תגיד משהו הם יכלו להגיד – היי, אבל זה עובר את מבחן בכלל (שתי נשים עם שמות שמדברות אחת עם השנייה על משהו שאינו גבר, מבחן פשוט שרוב הסרטים לא עוברים, ולא בא לקבוע פמיניזם אלא ייצוג נשי בקולנוע). כך או כך, שתי נשים עם אקדח שמחפשות נקמה לא אומר בהכרח "פמיניזם", אלא בעיקר אומר פנטזיה גברית שמשאירה את הנשים באותו מקום בו היינו במשך שנים – היסטריות ומסוכנות, ועדיף לא להתעסק איתנו, או עם הילדים שלנו, ולא מהסיבות הנכונות.
