"פוקס קצ'ר". בימוי: בנט מילר. תסריט: אי. מקס פריי, דן פוטרמן. שחקנים: סטיב קארל, צ'אנינג טייטום, מארק רופאלו, סיינה מילר, ונסה רדגרייב. ארה"ב, 2014. 134 דקות. 5 כוכבים.
בתפקיד שפרסם אותו, זה של מייקל סקוט מ"המשרד", מגלם סטיב קארל אדם נלעג וחסר מודעות עצמית שבמקום להצמיח חיים אישיים נצמד לעובדיו בצורה לא בריאה ומפתח איתם חברות מדומיינת. ב"פוקס קצ'ר", הסרט שככל הנראה יביא לו מועמדות ראשונה לאוסקר, הוא מגלם אדם נלעג וחסר מודעות עצמית שבמקום להצמיח חיים אישיים נצמד לעובדיו בצורה לא בריאה ומפתח איתם חברות מדומיינת. אלא שבמייקל סקוט, על אף נלעגותו, היה משהו שצובט את הלב. על אף שהיה טיפש ונודניק ושוביניסט וגזען, על אף בדיחותיו האיומות, על אף נטייתו להגיד ולעשות תמיד את הדבר הלא נכון, ספל "הבוס הטוב ביותר בעולם" שקנה לעצמו והתנהגותו שגרמה לצופה להתכווץ לא פעם במבוכה מול המסך. היה בו משהו בסיסי כל כך תלותי, כל כך חסר ביטחון, מרצה וזקוק לאהבה – שקשה היה, למרות הכל, שלא לחוש כלפיו אמפטיה. ג'ון דה פונט, אותו מגלם קארל ב"פוקס קצ'ר", לוקה גם הוא בחוסר ביטחון בסיסי, וכל סיפורו הוא נסיון נואש לזכות בהכרה ובכבוד, הגם שבדומה למייקל סקוט, אין לו שום יכולות או כישורים מיוחדים. אלא שבניגוד לדמות ההיא מ"המשרד", אין לו את מעטפת ההומור התסריטאית, ואין את המבט החומל של ג'ים ופאם. מה שיש לו זה הרבה כסף, כלומר הרבה כוח. וכשלאנשים מהסוג הזה יש הרבה כוח זה נהיה מסוכן.
בהיותו נצר למשפחה עשירה מאוד ומפורסמת מאוד, המגדלת עדר של סוסי מרוצים זוכי פרסים, מחליט ג'ון דה פונט – בחור אמיתי לגמרי, פילנטליסט, אורניתולוג, פילנטרופ – לפרוס את חסותו על נבחרת ההיאבקות של ארצות הברית. הוא מזמין אל אחוזתו את מארק שולץ (צ'אנינג טייטום), מדליסט אולימפי ואלוף עולם, בחור מופנם ולא מאוד מבריק שעל אף הישגיו חי תחת צילו של אחיו דייב (מארק רופאלו), החכם והמוכשר ממנו, מתאבק עטור מדליות בפני עצמו ומאמן היאבקות מבוקש. שולץ מקבל את ההזמנה, מתמקם באחוזת דה פונט, מקבל בקתה נחמדה, אולם וביגוד ותנאים וחסות ואת הפריבילגיה לבחור עם מי יתאמן ויעבוד. יחד עם כל זה הוא מקבל לחייו גם את ג'ון דה פונט, בחור חסר גבולות עם תסביך אמא, בדידות מצמיתה, אשליות גדולה, חיבה לקוקאין וחיבור רופף למדי למציאות. תוך זמן קצר מגיע השלב בו החסרונות במצב הזה מתחילים לעלות על היתרונות.
ליבו של הסרט הוא מערכת היחסים בין שני הגברים החלשים האלה, שלכאורה יש להם הכל – ובעצם אין להם שום דבר. מארק שולץ זכה במדליית הזהב בהיאבקות בסגנון חופשי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. בתחילת הסרט, המתרחש ב-1987, הוא נוסע להרצות בפני ילדי בית ספר יסודי על ערכי הספורט, ומקבל תמורת עבודתו צ'ק של עשרים דולר, תוך שהמזכירה מתבלבלת בינו לבין אחיו. הוא אוכל ארוחה נחותה במקדונלד'ס. הוא גר בדירה עלובה ואין לו חיים לבד אימוני ההיאבקות שהוא עושה עם דייב – שלו, לעומת אחיו, דווקא יש חיים, ואישה (סיינה מילר) וילדים והצעות בלתי פוסקות למשרות אימון נחשקות. לאדם חזק יותר ההצעה של ג'ון דה פונט הייתה יכולה להיות מקפצה נפלאה. את מארק שולץ היא מכלה. רצונו ניגף בפני רצונו של דה פונט, שעל אף נחיתותו הפיזית הברורה – חזק הרבה יותר ממנו כשהוא מגובה בכל הכסף הזה.
ודה פונט, כאמור, רוצה הכרה. הוא רוצה להוביל נבחרת ספורטיבית. הוא רוצה להיות מאמן של אלוף אולימפי. הוא רוצה להיות אלוף היאבקות בעצמו, ולשם כך הוא מארגן לעצמו, במופת של חוסר מודעות עצמית, תחרות היאבקות שלמה המותאמת לגילו ולמשקלו. הוא רוצה להתבלט, להנהיג, להיות איש חזון, לשמש דוגמה – רק שאין לו שום חזון או משהו חכם להגיד או דוגמה אישית או כריזמה שתגרום לאחרים ללכת אחריו. באחת הסצינות מכמירות הלב ביותר בסרט הוא קם לנאום נאום מוטיבציה מול מתאבקיו כשאמו (ונסה רדגרייב) נכנסת לאולם, ורצונו להוכיח את עצמו מולה, להראות את ערכו, זועק לשמיים, רק שהוא לא מצליח להוציא מהפה שום דבר שאינו קלישאה נבובה על הצלחה או מנהיגות או אמריקה. אפילו לתת הנחיות ספורטיביות מדויקות הוא אינו מצליח תחת מבטה המצמית (או בכלל).
עכשיו, ברור לחלוטין שגם מייקל סקוט, אם היה לו כסף, לגמרי היה מקים נבחרת וקורא לה על שמו וממנה את עצמו למאמן הראשי ומעניק לעצמו פרס על כמה שהוא עושה את זה טוב. כי מייקל סקוט הוא דמות דמיונית, אין לו שום אמצעים או יכולת ותמיד יש מישהו בסביבה כדי לסקל את התוכניות המופרעות שלו וללעוג לו בחן אבל עם הרבה אהבה. ג'ון דה פונט היה בן אדם אמיתי והסיפור שלו, לכל אורכו ועד סופו המצמרר (שקרה במציאות שמונה שנים לאחר האירועים המתוארים בסרט) לא מצחיק בכלל. הוא קריפי, ודחוס, ונטול אהבה, ומעורר רחמים, ובשלב מסוים, כשהאיש עם הכסף לא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, הוא גם נהיה מפחיד. ואת הדרמה הזו, שמתחילה כדרמה ספורטיבית על מערכת יחסים והופכת לקראת הסוף לסרט אימה של ממש, מחזיקים על כתפיהם שלושה שחקנים מעולים: צ'אנינג טייטום, מארק רופאלו, וסטיב קארל.
(צילום יחצ)
