"תוצרת צרפת". תסריט ובימוי: ניקולא בוכרייף. שחקנים: מאליק זידי, דימיטרי סטורוג, אחמד דראמה, פרנסואה סיביל, נאסים סי אחמד. צרפת, 2015. 89 דקות. 3 כוכבים.
בשנת 2013 הגיש הבמאי הצרפתי ניקולא בוכרייף לקרנות הקולנוע הצרפתיות השונות בקשה למימון הפקת תסריט שכתב בשנתיים קודם לכן, העוסק בעיתונאי המסתנן לחבורה של צעירים מקומיים, המסתפחים לתא טרור מוסלמי קיצוני ומתכננים פיגוע בלב פריז. כל בקשותיו נדחו, בטענה שנושא הסרט הוא אנקדוטי, שולי ומיותר. למרות זאת, הצליח בוכרייף להשיג מימון, צילם את סרטו, שזכה לשם "תוצרת צרפת", ובנובמבר 2015 הוא אמור היה לעלות לאקרנים. בתי קולנוע נשכרו להקרנות, שלטי חוצות נתלו ברחבי הערים ובתחנות המטרו וגם הנושא הפך מאנקדוטי ושולי לרלוונטי פחד, בעקבות הרצח במערכת העיתון שארלי הבדו ומתקפת הטרור על המכולת הכשרה שהגיע בעקבותיו, שאירעו בינואר באותה השנה וגבו את חייהם של 17 בני אדם. ואז אירע ליל הפיגועים הגדול בפריז, שכלל את הטבח במועדון באטאקאלן ובשישה לוקיישנים נוספים ברובעים ה-10 וה-11 של פריז. 130 אנשים נהרגו במתקפת הטרור הזו. 352 נפצעו, מתוכם כמאה במצב קשה. הקרנת הסרט בוטלה. הוא נאסר להקרנה בצרפת עד היום, וכשרואים אותו גם אפשר להבין למה: קצת קשה לעכל סרט שגיבוריו הם מחבלים בפוטנציה.
סאם (מאליק זידי), עיתונאי צרפתי ממוצא אלג'יראי, מצטרף למסגד במטרה לחקור פעילות מעודדת-טרור ומסתפח לחבורה של צעירים נלהבים ושטופי אמונה. החבורה מחכה למנהיג חסן (דימיטרי סטורוג) שיחזור ממסעותיו למחנות האימונים של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים. כשהוא שב, הוא מודיע להם שחלומם התגשם, ושקיבלו פקודה לתכנן ולהוציא אל הפועל פיגוע בלב פריז. הם רוכשים נשק, גונבים חומר נפץ, אוספים מידע מודיעיני ומתחשלים, פיזית ונפשית, בדרכם לבצע את מה שהם מאמינים שהוא רצונו של אללה.
ניכר כי הדבר המרכזי שמטריד את בוכרייף, שכמו גיבורו סאם הוא בן לאב אלג'יראי מוסלמי ולאם צרפתיה, הוא החשש שלו שיראו בסרטו סרט המזדהה עם הטרוריסטים. הוא שב ומצהיר בראיונות כי האיסלאם הזה – האלים, הקיצוני, שטוף השנאה לתרבות המערב – אינו האיסלאם האמיתי, האיסלאם של אביו. הוא לא מתעסק כמעט באידיאלוגיה. אותו מעניינים השאהידים הצעירים עצמם – מה מניע אותם לרתום את עצמם למאבק הזה, ומה המחיר שהם נאלצים לשלם. מבחינה זו העובדה שסאם עיתונאי עושה את עבודתו קלה: סידי (אחמד דראמה), המהגר המלאי, מספר שבן דודו נהרג ע"י שוטר צרפתי; דריס (נאסים סי אחמד), יליד גטאות העוני של המהגרים, מספר שהתקרב אל האיסלאם בכלא. מניעיו של כריסטוף (פרנסואה סיביל), בן עשירים צרפתי שהמיר את דתו, קצת פחות ברורים: הוא מוצג בעיקר כמרקר הפחות זוהר בחפיסה.
אבל הדמות האנימגטית מכולן היא זו של חסן, או לורן, מנהיג החבורה. על אף שהמידע שנחשף עליו רב מהמידע על שאר בני החבורה – הוא נשוי, הוא עובד כמוכר בחנות נעליים, הוא אינטליגנטי וכריזמטי, על אף שאין הוא יודע לקרוא בקוראן – מניעיו נשארים עלומים. וזה אולי המקום בו הסרט נכשל במשימתו: הוא מצליח לעורר אמפתיה כלפי הגיבורים, לדוגמה כשרואים את סידי למשל בדירתו הקטנטנה עם משפחתו, ומסייע לנו לטעום מעט מהתסכול והזעם שהוא מנת חלקו של דריס למשל – אבל הוא לא מצליח באמת לפצח את התהליכים המורכבים שגורמים לצעירים המתוסבכים האלה לבחור דווקא בדרך הג'יהאד. הבחירה שלו להתמקד באישי ולא בפוליטי – הוא מקדיש סצינה אחת בלבד, הסצינה הפותחת של הסרט, לאימאם הצעיר והכריזמטי שבברכתו יוצאים בני החבורה לדרכם – מעלה אולי את רף האמפתיה כלפי הגיבורים, אבל לא נוגעת באמת בשורשי הבעיה: ביחס כלפי מהגרים, בקושי שלהם בהשתלבות, בפערי השפה והתרבות, בעוני. הנסיון שעושה פה בוכרייף ראוי להערכה, אבל בכדי לעורר דיון עמוק ונוקב יותר במניעיהם של הג'יהאדיסטים – וכפועל יוצא מהם גם בדרכים לעצור אותם, אם אין לך במקרה עיתונאי מוסלמי גיבור שמוכן לסכן את חייו למען המטרה – צריך במאי אמיץ יותר. או אולי פרספקטיבה של זמן.
