"פיקסלים". בימוי: כריס קולומבוס. תסריט: טים הארלי, טימותי דאולינג. שחקנים: אדם סנדלר, קווין ג'יימס, מישל מונהאן, פיטר דינקלג', ג'וש גוד. ארה"ב, 2015. 105 דקות. 3 כוכבים.
דבר מעניין קרה לסרט "פיקסלים" בדרכו ממחלקת ההפצה של סרטי קולומבוס אל האקרנים: שמו של הבמאי, כריס קולומבוס (אין קשר לשמו של האולפן), הוצנע לחלוטין לטובת שמו של הכוכב הראשי, אדם סנדלר. במילים אחרות, שמו של מי שעומד בין השאר מאחורי שני סרטי "הארי פוטר" הראשונים, "רנט", "גברת דאוטפייר" ו"שכחו אותי בבית", הוצנע לטובת האיש שהביא לנו, בשנים האחרונות, את שני סרטי "מגודלים", "זה הבן שלי" ו"ג'ק וג'יל" הבלתי נשכח, בו הוא מגלם תפקיד כפול של אח ואחות. האיש שהיה מועמד במהלך הקריירה שלו ללא פחות מעשרים פעמים לפרס הראזי, המוענק בהוליווד ליצירות הגרועות ביותר, וזכה בו שש פעמים. ואין מנוס מלשאול: האם נשתבשה עליהם דעתם שם, בסרטי קולומבוס? למי בדיוק הם מכוונים את הסרט שלהם? לקהל התיכוניסטים האינפנטילי, חובב בדיחות ההפרשות, שהם לחם חוקו של סנדלר ככותב וכבמאי? או למי שנראים כקהל היעד הטבעי של הסרט הזה: מי שהיו התיכוניסטים של שנות השמונים, ימי הזוהר של משחקי הארקייד?
העובדה ש"פיקסלים"הוא סרט שלא לגמרי סגור אל מי הוא מכוון ניכרת. סיפור המסגרת שלו הוא אחד המטומטמים. באמת. גיבוריו הם לוזרים שימי הזוהר שלהם, כאלופי משחקי הוידאו של שנות השמונים, הרחק מאחוריהם. כיום, ברנר (אדם סנדלר) הוא טכנאי המתקין ציוד טכנולוגי למחייתו, לודלאו (ג'וש גוד) הוא בתול חובב תיאוריות קונספירציה המתגורר במרתף של סבתו, אדי (פיטר דינקלג') יושב בכלא על הונאת ענק וקופר (קווין ג'יימס) הוא נשיא ארצות הברית, שהעם בז לו וסבור שהוא אנאלפבית. אבל כשחבורה של חייזרים, בדמותם של משחקי המחשב של שנות השמונים, תוקפת את כדור הארץ – הלוזרים הם היחידים שיכולים להציל אותנו מכלייה.
העובדה שהתסריטאים טים הארלי וטימותי דאולינג, שכבר עבדו עם סנדלר בעבר (הראשון על "מגודלים 2", "מר דידס" ו"נער המים", השני על "תזרום עם זה"), מצאו את ההסבר הבנאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת לפקמן בגודל בניין שמסתובב ברחובות ניו יורק – חייזרים! הצילו! – לא צריכה להפתיע אף אחד. הרעיון להפוך סרטון ויראלי קצר ומצליח בין שתי דקות לסרט באורך מלא, עם עלילה והכל, הוא גם ככה על הקצה של הספקטרום. אבל הארלי ודאולינג מצליחים להפוך למופרך גם את כל מה שמסביב. למשל, את הרומן המתפתח בין ברנר, בן דמותו של סנדלר, לויולט (מישל מונהאן). היא יפה, אלגנטית, עשירה, קצינה בכירה בצבא ארצות הברית, היוצאת ונכנסת מחדרי ישיבות בבית הלבן. הוא מגיע לעבודה בשורטס בצבע כתום. וזה עוד הרומן הפחות אדיוטי מבין אלה שנראים על המסך: חכו שתראו מה סידרו התסריטאים ללודלאו ולאדי. אפילו אשתו של נשיא ארה"ב, המגולמת ע"י הקומיקאית הנהדרת ג'יין קארקובסקי ("רוק 30"), לא עושה בסרט שום דבר חוץ מלחייך ולפלרטט עם עוגות קצפת. נשים, אליבא דה "פיקסלים", הם פרס הניתן לשחקן המצטיין, שמפוצץ הכי הרבה חייזרים בהכי מעט זמן. קצת כמו הפנטזיות של הנערים המחוצ'קנים בני העשרה שהיו גיבורי הסרט בשנות השמונים.
אבל אם מתעלמים מהמפורכות הזאת – וזה המקום להזכיר שמדובר בסרט שבו משחקי מחשב מהאייטיז תוקפים את כדור הארץ, כך שאם נכנסתם אליו זה אומר שקיבלתם על עצמכם כתנאי מקדים את הטמטום המובנה שבבסיסו – "פיקסלים" הוא סרט נחמד למדי, ואפילו משעשע לפרקים. הבדיחות, במקרה הזה, שמורות להתמודדות של הגיבורים עם המשחק החי הזה בעולם האמיתי, ועם העולם האמיתי באופן כללי. השילוב של ההומור עם גל הנוסטלגיה שישטוף את מי שאשכרה מכיר את המשחקים האלה – וכל מי שגדל בשנות השמונים יזהה לפחות את חלקם – מחדדת מעט את התשובה לשאלה למי מיועד הסרט מלכתחילה. פיטר דינקלג', נפלא כתמיד, עושה מטעמים מדמותו של אדי, הגיימר עם המוסר המפוקפק שמעניק לעצמו כינויי חיבה. ובאשר לאדם סנדלר: זו הפעם הראשונה מאז 2008 ("אל תתעסק עם הזוהאן") שראיתי אותו על המסך ולא שאלתי את נפשי למות. במצבה של מערכת היחסים בינינו, זה לא מעט.
(צילום יחצ)
