"נון סטופ". בימוי: ג'אומה קולט-סרה. תסריט: ג'ון וו. ריצ'רדסון, כריסטופר רוץ' ורייאן אנגל. שחקנים: ליאם ניסן, ג'וליאן מור, מישל דוקרי, לופיטה ניונג'יטו, נייט םרקר, סקוט מק'נירי, קורי סטול. ארה"ב, 2014. 106 דקות. 3 כוכבים.
בסרט הקאלט מ-2006 "נחשים על המטוס", העוסק, ובכן, בנחשים על מטוס, אומר סמואל ל. ג'קסון, אז עדיין סתם סוכן FBI מהשורה ולא המנהיג של חבורת הנוקמים, את המשפט האלמותי: "I have had it with this motherfucking snakes on this motherfucking plane". המשפט הפשוט ועם זאת גאוני הזה מקפל בתוכו את את כל המהות של סרטי אקשן-מטוסים: חלל סגור, ללא אפשרות לברוח, פורענות המתרגשת על הנוסעים כולם ומבוגר אחראי אחד שתיכף יתעצבן ויאלץ לנקוט באמצעים דרסטיים.
בסרטו החדש, שזכה לשם הגנרי-משהו "נון סטופ", מוצא עצמו ליאם ניסן, מבוגר אחראי עם ותק ("חטופה", "סיפורי נרניה", "מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום"), בסיטואציה הזו בדיוק. הוא מרשל אוויר בשם ביל מרקס, כך שהוא אחראי באופן אישי לשלומם ולבטחונם של הנוסעים בטיסה ללונדון עליה הוא עלה, והוא סוחב איתו כמה בעיות פרסונליות, כדי שתוכלו – ביחד עם הממונים עליו – לפקפק ביכולתו להתמודד עם הצרות לכשהן יגיעו. והן אכן מגיעות: זמן קצר לאחר הטיסה נשלחת אליו הודעת סמס ברשת מאובטחת, המזהירה אותו שאם לא יועברו 150 מיליון דולר לחשבון בנק מסוים, אדם אחד על המטוס ימות כל 20 דקות. מרגע זה ואילך הופכים כולם חשודים: הנוסעים, הטייסים, הדיילות, מרשל אוויר נוסף שנמצא על הטיסה. כשהאיום מתממש, ואחר כך שוב, ושוב, מוצא עצמו מרקס בחזית לא רק כנגד הרוצח המסתורי – אלא גם כנגד הממונים עליו ביבשה, שמנסים לטרפד את פועלו כיוון שהם משוכנעים שהרוצח הוא לא אחר ממרקס עצמו.
זהו שיתוף הפעולה השני בין ניסן לבמאי הקטלוני ג'אומה קולט-סרה (הקודם היה בסרט "זהות בלתי ידועה" מ-2011), וגם הפעם הוא מניב סרט פעולה מהוקצע מאוד, ז'אנריסטי לעילא, סוחף ואפקטיבי. העלילה מתגלגלת יפה, הפתרונות שמוצאים יוצרי הסרט למיתות השונות יצירתיים ממש, כמו גם ההסברים למה לא מצליח ניסן לאתר את האדם ששולח לו את המסרים והורג נוסעים אקראיים, גם כשהוא בוחן לעומק את מצלמות המטוס, בסיוע דיילת ונוסעת שהתחבבה עליו (ג'וליאן מור), גם כשהוא משתלט על המטוס בפועל ובוחן את כל נוסעיו אחד לאחד. פעולותיו של מרקס, המוצדקות לכאורה, בשילוב אופיו והעבר הבעייתי שלו גורמים אפילו לנו, הצופים שמקבלים ביחד אתו את הודעות הטקסט, לחשוד שאולי בכל זאת הוא-הוא הרוצח הנורא. שלא לדבר על כמה גיבורים מטעם עצמם שנמצאים על הטיסה, חושדים במרשל ומנסים לנקוט בפעולה. שלל הנסיבות הללו הופך את "נון סטופ" לחתיכת חבית נפץ מעופפת – תרתי משמע. לדרמת חדר סגור מותחת ומהודקת שגורמת גם לנו הצופים, ולא רק לנוסעים שבמטוס, לשבת על קצות הכסאות בחרדה.
כל זה נכון, למרבה הצער, רק עד שמגיע שלב התרת התעלומה ומציאת אשם, שהוא גנרי ממש כמו שם הסרט, ובוחר באקראי את הרוצח מתוך אוכלוסיית המטוס – בלי שום הכנה מוקדמת או רמזים מתרימים, ההכרחיים לתעלומה טובה. המניע שמוצע לפעולותיו של הפושע מנסה להיתלות בשלל של גורמים חברתיים ובהיסטוריה הכאובה של פיגועי-מטוסים שידעה ארה"ב אך זה מקרוב – במקום בפסיכופתולוגיה פשוטה – אבל נכשל בהסברת ההגיון שמאחורי הפעולה, ועל כן נשאר קלוש ולא אמין. אפשר לנסות להתנחם מהאנטי-קליימקס המאכזב הזה במשחק אוסקר פשוט (הגם ש"נון סטופ" לעולם לא יהיה מועמד לפרס זה), ולנסות לזהות על המסך את זוכת פרס האוסקר הטרייה לשחקנית המשנה, לופיטה ניונג'יטו, שמפציעה פה בתפקיד משנה קטן, כמו גם שחקן נוסף ששיחק בשלוש השנים האחרונות לא בסרט זוכה אוסקר אחד אלא בשניים. ולא קוראים לו ליאם ניסן.
(צילום יחצ)
