נתחיל אולי מהסוף: כן, גיא דוידי, במאי "חמש מצלמות שבורות", זכה להישג חסר תקדים כשהפך לאחד משני במאים ישראלים שסרטיהם מועמדים השנה לפרס אוסקר, בקטגוריית הסרט התיעודי (השני הוא דרור מורה, במאי "שומרי הסף"). וכן, הוא עורר סערה כשאמר בראיון לנענע 10 שהוא לא מייצג אף מדינה. ולא, לא הייתה לו שום כוונה לעורר פרובוקציה או להתכחש למדינה בה גדל ויצר, הוא פשוט העלה סוגיה טכנית עובדתית. "בניגוד לקטגוריית הסרט הזר, אליה כל מדינה שולחת סרט אחד מטעמה, הקטגוריה הדוקומנטרית באוסקר היא לא קטגוריה לאומית-ייצוגית, וכל אחד יכול להגיש מועמדות", מסביר דוידי. "גם הבמאי השבדי, לצורך העניין, לא מייצג את מדינתו."
אבל אתה מסכים שזה הישג לקולנוע הישראלי.
"זה ברור. זה סרט שהופק בישראל. בוודאי. אבל זו קופרודוקציה ישראלית-פלסטינית-צרפתית, ולכן זה גם סרט פלסטיני והישג גם לקולנוע הפלסטיני."
התחלת לתפור חליפה?
"לא, אני מקווה שמישהו ישיג לי. אני לא יודע לתפור."
"פה אני צריך לפעול"
דוידי, בן 34, גדל בחולון ובכפר סבא. אביו ממשפחה של ניצולי שואה, משפחת אמו ממרוקו. את לימודי הקולנוע שלו החל כבר בתיכון. "בגיל 16 עשיתי סרט עלילתי קצר, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, וזה ליווה אותי מאז. הידיעה שאני רוצה לעשות קולנוע עזרה לי מאוחר יותר, כשאחרי שלושה-ארבעה חודשי שירות צבאי החלטתי שזה לא המקום שבו אני צריך להיות, והשתחררתי על רקע נפשי. עזר לי לדעת שיש לי יעוד בחיים, והוא לא להחזיק נשק ולעשות משהו שאני לא מאמין בו ולא נכון לי כאדם. לא היה לי אז ידע כללי או הכרה בנרטיב הפלסטיני. אבל ההחלטה שקיבלתי, וכל מה שמגיע בעקבותיה, וזה שמוציאים אותך קצת מחוץ לחברה, עזרו לי לפתח תודעה פוליטית יותר מגובשת."
הרגשת שהוציאו אותך מחוץ לחברה?
"החברה מגיבה מאוד רע לבנאדם שלא שירת בצבא. כפר סבא זה לא בהכרח מקום קשה, אבל הסביבה עדיין הייתה מאוד נרעשת כשהיא שמעה על מישהו שלא עושה שירות צבאי. אפילו המשפחה והחברים"
דוידי חזר לעשות פרויקטים בתחום הקולנוע, הצליח לעורר את תשומת לבה של דורית באלין, מפמ"רית תקשורת וקולנוע במשרד החינוך, והחל ללמד בבתי ספר תיכוניים. הוא התחיל כמורה מלווה טכני, אחרי שנה הפך למורה של כיתות י', ואחרי שנתיים כבר הגיש לבגרויות. "הייתי צעיר מאוד, אני לא אתפלא אם הייתי המורה הכי צעיר במדינה," הוא נזכר. "הייתי מסתובב עם תלמידים בסיורים והם היו צריכים להעיד שאני באמת המורה ולא איזה מתחזה."
"בשנים האלה חשבתי שאני הולך לעשות קולנוע עלילתי, זה מה שרציתי במקור, ועשיתי פרויקטים קצרים ופרויקטים שלא יצאו אל הפועל. במקביל, התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. למדתי במסלול בימוי הפקה, אבל הועזבתי אחרי שנה אחת. לא רצו שאמשיך ללמוד שם במסלול ההפקה."
למה לא?
"יש לי כל מיני הסברים. לא הייתי יס מן. הייתי מאוד עצמאי ברוח שלי ומוסד הקולנוע הוא מוסד מאוד נוקשה, ואם הוא רואה מישהו שיש לו רוח חופשית הוא לא מעודד יצירה, הוא מסרס ומדכא. ככה אני חוויתי את זה אז."
אפשר להגיד שאתה לא טיפוס של מסגרות?
"אז חשבתי שזה ככה, אבל בהמשך מצאתי מסגרות אוהבות ותומכות ופרחתי בתוכן. למשל – למדתי בתיאטרון 'החדר' של אמיר אוריאן, ושם יש גישה שהרבה יותר מבינה את תהליך היצירה. וראיתי מסגרות אחרות שאמרתי לעצמי – וואו, אם רק הייתי לומד פה. אבל אני לא מצטער על זה. זה לא חסר לי."
אחרי השנה הכושלת באוניברסיטת תל אביב עזב לפריז. "הרגשתי שאין פה מקום ליצירה, עברתי חוויה קשה בצבא, עברתי חוויה קשה בלימודי הקולנוע, לא מצאתי את עצמי פה כיוצר." בשנה וחצי שחי שם התרכז בלימוד השפה, ועבר תהליך שבמהלכו הבין שהוא רוצה לחזור לכאן, אבל ממקום אחר. "כמו הרבה אנשים שנוסעים לארץ אחרת, מצאתי שם איזשהו חופש, חופש מהזהות שלך, ואת החופש הזה רציתי להגשים כשחזרתי לכאן. לחיות באותה חופשיות פה."
הבנת שהחופש נמצא בתוכך.
"גם, אבל גם הבנתי ישראל היא מקום שיש בו פחות חופש. יש פה אווירת מחנק מאוד גדולה. אנחנו חיים בגטו כאן. אין לנו חופש לנוע, יש הפרדה בין אנשים. זה פוליטי, אבל גם ברמה האישית. אין לנו אפשרות לשבת בבית קפה עם ערבי ואפריקאי. זו מדינה ליהודים, וגם בתוך היהודים זה מופרד."
אז למה חזרת?
"כי ידעתי שפה אני צריך לפעול, שהיצירה שלי צריכה להתמודד עם מה שקורה פה. וחזרתי לפה עם ההבנה שאני רוצה ליצור קולנוע דוקומנטרי, כי זו הייתה הדרך בשבילי להכיר את הדברים כמו שהם. הייתי כותב הרבה דברים שחלקם נגעו במציאות הישראלית, והבנתי שהכתיבה שלי מנותקת. היא לא קשורה באופן ישיר למה שקורה פה. היא מבוססת על הנחות וסטריאוטיפים. רציתי לפתוח טיפה את המרחב שלי. וככה יצא שכמה ימים אחרי שחזרתי נסעתי בפעם הראשונה לגדה המערבית."
לחיות תחת כיבוש
לגדה הגיע בפעם הראשונה כצלם של הפקה צרפתית, שמתרחשת במזרח ירושלים. בהמשך גילה את קבוצת אינדימדיה, רשת ארגוני מדיה שמטרתה לספק כיסוי תקשורתי אלטרנטיבי, והחל להצטרף להפגנות ולפעילויות, במסגרתה וגם שלא במסגרתה. "סיקרן אותי לפגוש את מה שקורה בגדה המערבית, וככל שפגשתי יותר זה סיקרן אותי עוד ומשך אותי עוד. פגשתי אנשים מרשימים שמאוד אהבתי. כל הזמן הזה עשיתי דברים קטנים וצילמתי לאחרים."
בשנת 2005, כשהתחילו ההפגנות בבילעין, פגש את היוצר השוויצרי אלכסנדר גוצ'מאן, והשניים החלו לעבוד ביחד. הם צילמו כמה סרטים קצרים לפני שהחליטו ליצור סרט באורך מלא, שיעסוק בבעיית השליטה על המים בגדה המערבית. "אחד הדברים שגילינו במהלך ההפגנות זה שישראל שולטת על רוב מקורות המים בגדה המערבית. רוב המים מוזרמים בחזרה לישראל, והתושבים המקומיים נשארים עם כמויות מים קטנות מאוד, שלא מאפשרות להם להתפתח מבחינה כלכלית. זו משמעות השם בילעין – בלי עין, בלי מקור מים. נשארתי עם אלכס בבילעין, חמש דקות ממודיעין, וחיינו שם שלושה חודשים. זו הייתה התקופה הכי משמעותית מבחינתי ליצירה שלי. בתקופה ההיא הכרתי לעומק את המשמעות של לחיות תחת כיבוש. את האספקטים השונים של זה שהכיבוש חודר לתוך חייך. החיים לא בטוחים בגדה המערבית. אתה לא יכול לתכנן את חייך. אתה יכול לאסוף כסף ולבנות עסק, ויום אחד יבואו חיילים ויהרסו לך אותו מסיבה כלשהיא. אין משפחה שאין לה מישהו שהיה בכלא או שהוא כרגע בכלא. הילדות של האנשים קשה שם, קצרה, ולכל ילד יש איזה טראומה שהוא פגש בה בחייו. הכיבוש חודר לכל תחום בחיים, לתנועה שלך, למה שאתה אוכל, למה שאתה שותה. בקיץ מקבלים מים בצנרת פעם, פעמיים בחודש, וזה בכפר בממוצע. יש כפרים שלא מחוברים למים בכלל. אנחנו יכולים להגיד – זו אחריות שלהם. אבל אנשים עבדו במשך שנים בישראל, שילמו מיסים, ביטוח לאומי, פנסיה, והם לא מקבלים כלום. אז זו גם בעיה שלנו."
הסרט "זרמים קטועים" צולם בין השנים 2005 ו-2008 ("לקח הרבה שנים להוציא אותו כי לא היה לנו תקציבים ולא קיבלנו עזרה"), יצא לעולם ב-2009, וב-2010 שוחרר להקרנה גם בישראל. הוא זכה בפרס "דוד מצלמת-הכסף" בפסטיבל הקולנוע היהודי בוורשה, והיה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל קולנוע דרום.
"יצרנו משהו שיש בו עוצמה"
את עימאד בורנט פגש דוידי ב-2009, במסגרת פרויקט גרינהאוס, פרויקט ביוזמה של קרן הקולנוע החדשה בישראל לפתח סרטים מארצות הים התיכון. "עימאד התחיל לצלם ב-2005 עם תחילת ההפגנות. הוא אהב לצלם וזה נראה לו חשוב, לאורך השנים הוא נהיה יותר ויותר טוב במה שהוא עושה. הוא התחיל לשלוח את החומרים שלו לטלוויזיה, עבד כסטרינגר – צלם פרילנס, ומאוחר יותר כצלם של רויטרס. הוא הסתובב עם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי מהחומרים שלו כמה שנים, ואז פנו אליו מהפרויקט בהצעה להוציא סרט שמבוסס על חומרים הוא צילם, והוא פנה אלי. הוא הכיר אותי מהתקופה שהייתי בכפר, הוא ידע שעשיתי סרטים, והוא רצה שאעבוד איתו."
בתחילה, שקל דוידי לסרב להצעה. סרטו של שי כרמלי פולק, "בילעין חביבתי", יצא לאקרנים באותם הימים, והסרט "בודרוס", שעוסק גם הוא במאבק בגדר ההפרדה, היה בשלבי הפקה מתקדמים. "הנושא זכה להרבה כיסוי תקשורתי, והיה נדמה אין מה לחדש ואין הצדקה לעשות סרט נוסף", הוא מסביר. "אבל עימאד שכנע אותי לראות חומרים, ואני זוכר שרגע אחד קפץ מתוך החומר: זה היה איש מבוגר שמטפס על הג'יפ וחוסם אותו מלקחת מישהו לכלא. שאלתי אותו – מי זה האיש הזה? והוא אמר – זה אבא שלי, והוא עוצר את הג'יפ מלקחת את אח שלי לכלא. ואיזה רגע חזק זה, שהוא ממשיך לצלם במקום לעזור לאבא שלו. איזו החלטה קשה. אז הבנתי שיש הרבה מאוד רגעים בתוך ההתרחשויות של בילעין שאפשר יהיה לחבר אותן לעימאד באופן אישי, לסיפור שלו.
לעימאד היה קשה מאוד בהתחלה, כי זה כלל הרבה מאוד חשיפה. בנוסף, הוא חשש שזה לא יתקבל טוב, לקחת את הסיפור של הכפר והמאבק נגד הגדר, שכולל הרבה מאוד אנשים, ולספר פתאום את הסיפור האישי שלו. אני עודדתי אותו, וככה התחלנו ליצור סרט."
את הנרטיב, מספר דוידי, יצרו על סמך ההיכרות עם האירועים שהתרחשו בכפר ועם האירועים האישיים שקרו לעימאד. "ניגשנו די מהר אל החומר שרצינו על בסיס האירועים, ולא התחלנו לחפש מה קרה, כי גם עימאד וגם אני מאוד חווינו את זה, זה לא היה משהו שצילם מישהו זר. המצלמות השבורות, הסיפור של ג'יבריל, הבן של עימאד, שנולד במקביל לתחילת ההפגנות והפך להיות החוט המחבר של הסרט." כ-70% מהסרט מבוסס על חומרים שצילם בורנט לפני פגישתם. היתרה צולמה בשנה וחצי הבאות. "וגם כשהנחיתי אותו והיינו מנהלים שיחות על הסרט, הוא זה שצילם, כמעט ולא התלוויתי אליו, אלא אם כן הוא מצולם בעצמו, ואז אני מצלם אותו", מספר דוידי. שניהם חתומים יחדיו על הבימוי.
את "חמש מצלמות שבורות" סיימו לצלם באוגוסט 2011, כשפורקה הגדר הישנה שבגינה פרצו ההפגנות בבילעין. באוקטובר באותה השנה הסרט כבר היה מוכן. הוא יצא להקרנה בפסטיבל הדוקומנטרי "idfa" באמסטרדם ("זה המפגש הגדול ביותר של קולנוע דוקומנטרי בעולם"), וזכה לפרס הקהל ולציון לשבח של השופטים. בשלב הבא הוא התקבל לפסטיבל סאנדאנס, וזכה שם בפרס הבימוי. מאז הוא התגלגל מפסטיבל לפסטיבל, וגרף למעלה משלושים פרסים ברחבי העולם. במקביל הוא הופץ לבתי קולנוע ביותר מ-12 מדינות, כולל בישראל – דבר נדיר בקולנוע הדוקומנטרי – בה הופץ בסינמטקים. הבשורה על המועמדות לאוסקר, אם כן, ממשיכה מגמה שהייתה קיימת מלכתחילה.
איך ההרגשה?
"אני מאוד שמחתי, ומאוד רציתי שנתקבל ואני גם מאוד רוצה לזכות, כי זה יאפשר לסרט להגיע למקומות חדשים. אבל אני שמח גם עבור העולם שזכה לסרט הזה, כי אני מאוד גאה בו ואני חושב שאני ועימאד יצרנו משהו שיש בו עוצמה. המועמדות הזאת מאפשרת לישראלים להכיר את הסרט, אנשים שומעים והולכים לראות אותו, ואני מאמין שהוא יכול לחולל שינוי אמיתי בחברה שלנו."
"אני מאוד מקווה שאנשים יפסיקו לפחד מהבמאים הסמולנים האלה, ויבינו שהסרט הזה הוא יצירה חד פעמית, הזדמנות חד פעמית. אני מקווה שכמה שיותר אנשים יעיזו להתמודד איתו לראות אותו ולא יבקרו אותו לפני שראו אותו ויניחו עליו הנחות. ואני תמיד שמח שאנשים שהם דווקא ממש לא מהקהילה השמאלנית מוכנים לבוא ולעשות את הצעד הזה ולצפות בסרט. "
זה יפתח עבורך דלתות?
"מה שפותח דלתות זה הדמיון שלך והחזון שלך. אבל כמובן שיש לזה ערך מבחינה מקצועית."
זה סיפור שלי
עימאד בורנט, בן 41, תושב בילעין ואב לארבעה ילדים, צילם את "חמש מצלמות שבורות" במשך שבע שנים. "לפני כן צילמתי פה ושם, צילמתי את החיים שלי, החברים, הילדים. בשנת 2005, במאבק שהיה קורה יום יום בכפר, התחלתי לצלם באופן רציף. בחודשים הראשונים צילמתי כמה מטרות, לא לסרט. אבל אחרי חודשיים, כשהמאבק החל להיות משמעותי יותר, ויותר אנשים באו להפגין, ובאו לעשות סרטים, אז היה לי רעיון לעשות סרט משלי. אנשים שבאים לעשות סרטים באים ממקומות אחרים, לא גרים פה, לא מרגישים. אני יכול לעשות את זה, אני גר פה, אני מרגיש את זה ויודע מה עובר על אנשים פה, מה עובר עלי. אני יכול להציג משהו יותר פנימי."
באיזה שלב פנית לגיא דוידי?
"גיא הוא בראש וראשונה אקטיביסט, ומהבחינה הזאת פניתי אליו, לא כקולנוע הישראלי ולא כהפקה ישראלית. פניתי אליו אחרי חמש שנים, כמי שמאמין בזכויות שלנו, שבא להיות בכפר, להפגין נגד הגדר ונגד הכיבוש. לא פניתי אליו כמי שמייצג מדינה או גוף, במטרה לעשות את זה פלסטיני-ישראלי. רציתי שיעזור, כבן אדם. חיפשתי מפיק, אמרתי – מה שחשוב לי לגמור את הסרט, ואני מכניס אותך כשותף, ונתתי לו את כל הקרדיטים. עבדנו ביחד בערך שנה, שנה וחצי."
ואתה שלם עם זה שקרדיט הבימוי הוא של שניכם?
"כן."
איימת שאם ימשיכו להציג את הסרט כישראלי תפרוש מהמרוץ לאוסקר.
"מי שעשה את כל הבלגן היתה העיתונות הישראלית, כשהציגה את זה כסרט ישראלי. זה לא נכון, זו פשוט פרובוקציה. זה סרט פלסטיני. זה סיפור שלי, זה סיפור של הכפר, זה המוח שלו והלב שלו והאדמה שלו. אני ביימתי את הסרט, ואני צילמתי את כולו, והפקתי אותו במשך שנים, עם כסף מהולנד ומצרפת וממקומות אחרים. והסיפור של הסרט הוא סיפור פלסטיני, וזה הכי חשוב, מה הסרט אומר."
אז אתה לא מתכוון לפרוש.
"אמרתי את זה, אבל בפועל, בקטגוריית הקולנוע הדוקומנטרי הסרט לא מוצג בשם מדינה."
מה תעשה אם תזכה?
אני רואה את זה כהצלחה של המאבק בכפר ושל כל העם הפלסטיני. זה יהיה יום היסטורי לעם."
וכשבמקביל יחגגו את ההצלחה של הקולנוע הישראלי?
"זה לא קולנוע ישראלי."
צילום פרטי
