"העי"ג". בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: מליסה מתיסון, ע"פ ספרו של רואלד דאל. שחקנים: מארק ריילנס, רובי ברנהיל, פנלופה וילטון. ארה"ב, 2016. 117 דקות. 3 כוכבים.
העי"ג הוא הספר השביעי של הסופר הבריטי רואלד דאל שמעובד לקולנוע. אך בעוד ספריו של דאל זכו להצלחה היסטרית, ונמכרו בבריטניה מולדתו בלמעלה ממאה מיליון עותקים, הסרטים שנעשו על פיהם זכו לביקורות בינוניות, במקרה הטוב, ולהצלחה קופתית בהתאם. הידוע שבהם, “צ'רלי בממלכת השוקולדה" של טים ברטון מ-2005, הרוויח כמאתיים מיליון דולר – לא הרבה, בהתחשב בכך שעלות הפקתו עמדה על 150 מיליון. “מטילדה" של דני דה-ויטו מ-1996 לא הצליח לכסות את עלות ההפקה, שעמדה על 36 מיליון, ו“מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון מ-2009 היה כישלון מובהק הרבה יותר, והרוויח בערך חצי מעלות הפקתו, שעמדה על 40 מיליון דולר. זה האחרון כלל לא הגיע להפצה בישראל.
אז מצד אחד זה, ומצד שני מי שלקח על עצמו הפעם את העיבוד הקולנועי לעי"ג הוא סטיבן ספילברג, אחד עם רקורד מוכח של סרטים שעושים קווץ' בלב, ואת התסריט כתבה מליסה מתיסון, שכתבה לו את התסריט לסרט הקווץ'-בלב הגדול מכולם אולי: "אי.טי" (מתיסון נפטרה במהלך העבודה על הסרט, והוא מוקדש לזכרה). גם הטכנולוגיה עברה איזו כברת דרך מאז שאי.טי טלפן הביתה בטלפון חוגה, ויש לה את הפוטנציאל לחולל פלאים בבריאת ארץ הענקים, אליה לוקח העי"ג – ענק ידידותי גדול – את הילדה היתומה סופי (רובי ברנהיל בהופעת בכורה קולנועית). ויש כמובן את ניצוצות הקסם שברא דאל, כי העי"ג (בגילומו של זוכה האוסקר מארק ריילנס) מפזר חלומות בין בני האדם; וקמצוץ של אימה, כי הענקים האחרים בארץ הענקים אוהבים לאכול ילדים קטנים; וגם קווץ' בלב יש כבר, מובנה, כי היה פעם ילד קטן עם מעיל אדום, ואיננו עוד. יש פה, במילים אחרות, את כל הסיבות לקבל את פני "העי"ג" באופטימיות זהירה. והתוצאה? בינונית.
הבעיה המרכזית של "העיג" היא שבמשך כמעט שעה הוא לא מתקדם בעצם לשום מקום. אחרי האקשן של הדקות הראשונות – כשהענק חוטף את הילדה סופי מבית היתומים בו היא מתגוררת, מכיוון שהבחינה בו משוטט ברחובות העיר – הסרט עובר פתאום למצב אקספוזיציה ארוך, שמאפשר לעי"ג ולסופי להתוודא זה אל זו בנחת. יש בזמן הזה כמה רגעים חביבים: שיבושי הלשון של העי"ג, הספינה הגדולה בה הוא ישן, חדר העבודה המופלא שלו והחלומות שהוא מחזיק בצנצנות (מהסרט, אגב, לא ברור האם הוא מייצר חלומות, או אוסף אותם). יש בו גם כמה רגעים מפחידים – הענקים הגדולים מספקים אותם, שכן מתברר כי הענק הידידותי הגדול הוא קטן למדי בהשוואה לחבריו, הבריונים המתעללים, נושאי השמות המפחידים כמו קציצבשר ואוהבי בשר הילדים. ולרוב הוא נראה נהדר, ארץ הענקים נראית בראשיתית וקסומה והחלומות של העי"ג מנצנצים באור יקרות. אלא שנראה שכל הדברים האלה הם מה שנקרא ליד. הם לא ממש מצחיקים, לא ממש מעוררי אימה, לא ממש מדהימים ולא ממש מרטיטים את הלב. העובדה שסופי ילדה מעצבנת למדי – לא ברור אם זו באשמת התסריט או השחקנית – גם לא מוסיפה. אולם הפספוס הגדול באמת של הסרט הוא סיפורו של הילד עם המעיל האדום. יש בו את הרמזים למה שיכול היה להיות סיפור גאולה נפלא, של ענק שאהב ואיבד ומפחד אבל לומד כעת לאהוב מחדש. אלא שהסיפור לא עולה אל פני השטח, הרמזים נשארים בגדר רמזים בלבד, וכך נמנעים מאיתנו רגעי האימה וההתעלות הרגשית כאחד.
הסרט משתפר מעט בחלקו השני, עת מקבל הסרט שני דברים שחסרו לו עד לנקודה זו מאוד: קצב והומור. זה קורה כשסופי והענק ממצים את אפיזודת ההיכרות ביניהם ומוצאים לעצמם סוף סוף מטרה: הם ילכו למלכת אנגליה ויבקשו את עזרתה בהתמודדות עם הענקים האחרים. המפגש הזה, של הענק והיתומה עם אם כל הסמלים של מה שבריטי ואריסטוקרטי ומעודן, מוליד לא רק תוכנית פעולה, שמתוכננת ומבוצעת כהלכה, אלא גם כמה סצינות משעשעות להפליא, שבשיאן נראית השפעתו המיידית של הגזוז ששותה הענק, עם הבועות שיורדות במקום לעלות, על מערכת העיכול של שואי בית המלוכה, והמלכה (פנלופה וילטון) בראשם. לא בדיוק הומור בריטי מעודן – אבל בהחלט יותר טוב מכלום.
