"בלב ים". בימוי: רון האוורד. תסריט: צ'רלס לוויט, ע"פ ספרו של נתנאל פיבריק. שחקנים: כריס המסוורת', בנג'מין ווקר, קיליאן מרפי, ברנדון גליסון, בן ווישאו. ארה"ב, 2015. 122 דקות. 3 כוכבים.
ב-2013 זכה "חיי פיי", סרטו של אנג לי, בארבעה אוסקרים מתוך 11 להם היה מועמד, על עבודת הבימוי, הצילום, הפסקול והאפקטים הוויזואליים. כמעט כל מה שצריך, במילים אחרות, כדי להפוך את המילה הכתובה – שהייתה מבוססת במקרה זה על ספרו זוכה פרס הבוקר של יאן מרטל – ליצירה קולנועית סוחפת ומרשימה. בסרט ההוא התמודד הנער פיי, ניצול יחיד מספינה טבועה, עם איתני האוקיינוס האדיר כשהוא כלוא בסירת הצלה עם זברה, צבוע, אורנגאוטן וטיגריס בנגלי. ועל אף שאת פרס הסרט הטוב ביותר הפסיד הסרט באותה השנה ל"ארגו" – כי הוליווד מתה על גיבורים היסטוריים – נותר "חיי פיי" צרוב בזיכרון כסרט מרתק ונוגע ללב, עם גיבור מרשים ובלתי נשכח וסצינות מרהיבות עין.
סרטו החדש של רון האוורד, "בלב ים", עוסק גם הוא באדם המתמודד עם חיית טרף אכזרית בלב האוקיינוס, וגם הוא מבוסס על ספר. למעשה, הוא מבוסס על ספר שמבוסס על ספר. "בלב ים" מספר את סיפורה האמיתי של הספינה אסקס, ספינת ציד לוויתנים שבשנת 1820 הוטבעה ע"י לוויתן אדיר מימדים וכועס. מלחיה בילו בים חודשים רבים. מעטים שרדו. בשיאו של המשבר נאלצו לאכול את בשר חבריהם המתים. 30 שנה מאוחר יותר, שימש הסיפור הזה השראה ליצירתו של הרמן מלוויל, "מובי דיק", שכבשה לעצמה עם השנים מעמד קאנוני. בשנת 1956 נעשה על פי הספר סרט, בבימויו של ג'ון יוסטון ובכיכובו של גרגורי פק. בשנת 2000 יצא לאור ספרו של נתנאל פיבריק, המתאר את הסיפור שעליו מבוסס הסיפור. כך שהסרט הנוכחי הוא עיבוד קולנועי לספר שמבוסס על הסיפור שהיווה השראה לספר שהיווה השראה לסרט. עד כאן הכל ברור?
לאסקס של "בלב ים" יש שני מפקדים, אבל גיבורה הוא אחד: הקצין הראשון אוון צ'ייס (כריס המסוורת'), בן עניים שבילה שנים רבות בים, צבר ותק מקצועי והערכה והובטח לו שבפעם הבאה שיצא לים יפקד על ספינת ציד לוויתנים משלו. אלא שלספינה שהובטחה לו הוצנח בחור צעיר וחסר ניסיון בשם ג'ורג' פולארד (בנג'מין ווקר), שכספה וקשריה של משפחתו רכשו לו דרגת קפטן. צ'ייס יוצא לים, בלית ברירה, תחת פיקודו של פולארד, והשניים מתעבים זה את זה מהרגע הראשון, ומצליחים לבלבל את פקודיהם בפקודות והנחיות סותרות. אל האווירה המתוחה על הספינה מצטרפת העובדה שהאסקס יצאה אל הים באיחור וכל הלוויתנים במים המוכרים כבר ניצודו. הם מקבלים החלטה להרחיק עוד יותר מהחוף, עקב הבטחה על טריטוריות בלתי ממופות מלאות לוויתנים, ולמרות אזהרות מפורשות שקיבלו על סכנותיו של המסע. שם, בלב ים, הם פוגשים את המפלצת. מהספינה, כך נאמר לנו, נותר ניצול יחיד. שנים רבות מאוחר יותר הוא יושב ומדבר על כך, במעין סיפור מסגרת, עם הרמן מלוויל (בן ווישאו). וכך קיבלנו את "מובי דיק".
כך שלפני הכל, מדובר בסרט לא ממוקד. בחלקו הראשון הוא דרמה היסטורית שעניינה פוליטיקה ותככים ומעמדות וכסף על סיפונה של ספינת לוויתנים – ששמנם שימש כמקור מרכזי למאור בעת ההיא. בחלקו השני, עם בוא הלוויתן, הוא הופך לסרט אסונות שעניינו הישרדות מול מפלצת ענקית ונקמנית. אלא שבאף אחד משני החלקים הוא לא מצליח לסחוף או לרגש באמת. ב"חיי פיי" קשה היה שלא לאהוב את פיי, ולכן להזדהות איתו הזדהות מלאה. ב"בלב ים" אין כלפי מי לפתח אמפתיה. צ'ייס מעוצב כמנהיג הירואי ועשוי ללא חת – וללא חסרונות. פולארד הוא שמוק מתנשא. את המלחים האחרים אנחנו בקושי לומדים להכיר, להוציא משפט פה או שם, כך שכשהאסון מכה – הוא מותיר את הצופים מרוחקים רגשית. לריחוק הזה תורמת ההחלטה של הבמאי רון האוורד והצלם אנתוני דוד מאנטל לצלם ים היפר-ריאליסטי, אפור וחשוך ומדכא, שעושה קר רק מהמחשבה עליו. זאת בניגוד לצבעים הבוהקים של "חיי פיי". על כל זה יש להוסיף את העובדה שכשנחשף הסוד הנורא שאמור להיות הקליימקס של הסרט – הסוד אותו הסתיר הניצול ניקרסון (ברנדון גליסון) במשך שלושים שנה, שבגינו סירב בתחילה לדבר על המקרה עם מלוויל בכלל – הוא מתגלה כאנטי-קליימקס גמור ומוחלט, שיכול היה אולי לזעזע את הפוריטנים של אמצע המאה ה-18, אבל לא את הצופים המתוחכמים והמודעים של המאה ה-21. התוצאה של כל זה היא סרט שאולי נאמן לפרטים ההיסטוריים – אבל כושל בניסיון לספר סיפור ולסחוף ולרגש, וזה במקום בו הסיפור המקורי דווקא מעניין למדי.
מה שכן, כריס המסוורת' יכול לקחת בקלות כל תחרות חולצה רטובה.
