"התעלות". בימוי: וואלי פיסטר. תסריט: ג'ק פגלן. שחקנים: ג'וני דפ, רבקה הול, פול בטאני, מורגן פרימן, קיליאן מרפי, קייט מארה. ארה"ב, 2014. 119 דקות. 3 כוכבים.
על ג'וני דפ כבר נאמר בעבר שמרוב שהוא משחק דמויות מוקצנות, כשפעם בירח כחול מתגלגל לידיו תפקיד של בנאדם נורמלי – למשל זה של מורה בית הספר פרנק טופלו שנקלע להרפתקה בניגוד לרצונו ב"התייר" – הוא כל כך נבוך שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. מאידך, כשהוא מתאמץ מדי לגלם דמויות מוזרות, כמו למשל הרוח האינדיאנית טונטו ב"הפרש הבודד", הוא עלול למצוא את עצמו מועמד לראזי. ב"התעלות" מצא דפ ככל הנראה פתרון ביניים לסיטואציה הזו, כשהוא מגלם בנאדם נורמלי – מדען בשם וויל קסטר – שהופך לתוכנת מחשב.
קסטר וזוגתו אוולין (רבקה הול המעולה) הם מדענים המתמחים בבינה מלאכותית. התוכנה אותה פיתחו, רינג, היא בעלת מודעות עצמית מסוימת ומסוגלת לזהות את המשוחחים עימה ולתקשר איתם בצורה קולית. למרבה הצער עבודתם החשובה נקטעת באיבה במתקפת טרור מתוזמנת היטב של קבוצה קיצונית המתנגדת לטכנולוגיה. עשרות שנים של מחקר בנושא הושמדו. וויל עצמו נפגע קשה במתקפה והוא גוסס. אוולין, המסרבת לקבל את הדין, נעזרת בידידם, החוקר מקס ווטרס (פול בטאני), כדי להעלות על הליבה של רינג את תודעתו של וויל. הניסוי מצליח מעל המשוער, וויל הופך הלכה למעשה לתוכנת מחשב וזוכה לחיי נצח גם כשגופו קורס. אלא שמהר מאוד וויל התוכנה מתחיל לצבור עוד ועוד ידע, עוד ועוד כוח שהיו חסומים בפני וויל האדם על מגבלותיו האנושיות. ופעולותיו, שבתחילה תואמות את שאיפתה של אוולין לתקן את העולם, מעלות עם הזמן שאלות מוסריות ואתיות קשות.
זו לא הפעם הראשונה בה נדרש הקולנוע לאפשרויות האינסופיות הגלומות בבינה מלאכותית ולאימה שמטילות האפשרויות הללו על בני האדם, גם אלה המפתחים כלפיה – או אולי נכון יותר לומר איתה – קשר רגשי. מוקדם יותר השנה נחשפנו ל"היא" של ספייק ג'ונס, שמעביר אותנו מהפך תודעתי כשהוא מראה שזוגיות בין בני אנוש לתוכנת מחשב אינה אפשרית לא בגלל המגבלות שאנחנו, יצורים מוגבלים שכמונו, חושבים עליהם – אלא מכיוון שהתוכנות חכמות יותר, וחסרות מגבלות מנטליות ורגשיות. במקרה של "התעלות" ניתן להבין את התלות הרגשית שמפתחת אוולין בוויל התוכנה, ואת חוסר היכולת שלה לראות את הבעייתיות הכרוכה בפעולותיו – מדובר, אחרי הכל, במי שהיה בעלה, רק שעכשיו הוא חכם וחזק יותר ואין לו גוף. המנוע המרכזי המניע את העלילה קדימה הוא האבל של אוולין, חוסר היכולת שלה להתמודד עם האובדן, אותו למעשה היא חווה פעמיים: בפעם האחת כשוויל מת, ובפעם השנייה כשהיא מבינה – באיחור ניכר – שהפרטנר שלה השתנה, שהבינה המלאכותית אינה וויל כפי שהכירה אותו. שזה, בואו נודה בזה, משהו שיכול לקרות בכל מערכת יחסים.
הבמאי וואלי פיסטר, מי שהיה הצלם הקבוע של כריסטופר נולאן ומועמד שלוש פעמים לפרס האוסקר על הצילום, מפליא להראות לנו את הניכור שהולך ומשתלט על מערכת היחסים בין אוולין לוויל, בשוטים ארוכים של מסדרונות לבנים סטריליים, בחדרים קבורים מתחת לאדמה ובצגים דיגיטליים שקופים במקומות בהם היו בעבר כסא עץ כחול ושלכת וחמניות. אלא שהיופי הזה לא מחפה על כמה חורים בעלילה וקפיצות-מרחקים אתיות בלתי מוסברות, כמו למשל המרחק בין תיקון פגמים בין בני אדם באמצעות ננו טכנולוגיה מתקדמת להקמת צבא היברידי. תלים על תלים של מורכבות אתית שמסתכמים בשיהוק עלילתי קטן, ומבלי שהסרט טורח להסביר מדוע בעצם פעל וויל כפי שפעל. השלב בו מתחילים חלקיקי וויל קטנטנים לעלות מהארץ, לתקן ציוד ולהשתלט על גורמים עוינים הוא השלב בו עוזב הסרט את מחוזות המדע הבדיוני הריאליסטי ונודד אל מחוזות המופרך.
(צילום יחצ)
