"ללכת בדרכך". בימוי: תיאה שארוק. תסריט: ג'וג'ו מויס, על פי ספרה. שחקנים: אמיליה קלארק, סם קלאפין, ג'נט מקטיר, צ'רלס דאנס, סטפן פיקוק, מת'יו לואיס. בריטניה, 2016. 110 דקות. 3 כוכבים.
למעלה ממאתיים שנה עברו מאז פורסם "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, אולי הרומן המפורסם ביותר בכל הזמנים, ולא הרבה השתנה בנרטיב הספרותי והקולנועי השולט. אחרי הכל, אמת ידועה היא שרווק צעיר ובעל ממון מן הסתם חש מחסור ברעיה, ובפרט כשהרווק הוא צנון עשיר ורעייתו המיועדת היא בחורה ענייה אך עליזה, ובעוד הוא יצילה מחרפת רעב, היא תלמד אותו שמחת חיים מהי. כך היה ב"אישה יפה" וב"יומנה של ברידג'יט ג'ונס". כך זה עכשיו ב"ללכת בדרכך". אלא שלזה האחרון מתווסף טוויסט: הרווק העשיר אינו רק צנון, אלא גם נכה המשותק בארבעת גפיו, והנערה הענייה והעליזה נשכרת לעבודתה בדיוק בגלל שזה מה שהיא: עליזה.
לואיזה "לו" קלארק (אמיליה קלארק) נשכרת על ידי קמילה (ג'נט מקטיר) וסטפן (צ'רלס דאנס) טריינור, בני אצולה שבבעלותם חצי עיירה, כמו גם הטירה המקומית, במטרה לשמש בת לוויה לבנם המשותק וויל (סם קלאפין). וויל, פעם גאון פיננסי וספורטאי אקסטרים עם חברה יפה, הוא היום נכה מריר שכבר הניס ארבע מטפלות, ולו נוחתת בביתו כמעט מייד לאחר שפוטרה מעבודתה הקודמת, כמלצרית בבית קפה. אין לה שום ניסיון בטיפול, אבל זה בסדר – היא לא מתבקשת לטפל בו. היא לא רוחצת אותו ולא נותנת לו תרופות ולא מנקה את אחוריו או כל פעולה לא סקסית אחרת – בשביל זה יש לו מטפל, אח סיעודי בשם נתן (סטפן פיקוק). כל מה שהיא צריכה זה להתייצב לצידו מדי בוקר, בבגדיה הצבעוניים, חיוכיה הרחבים וגבותיה האקספרסיביות יתר על המידה (אמיליה קלארק בהחלט הייתה יכולה לרסן את עצמה קצת בהקשר הזה), ולקוות שכל זה יספיק בכדי להחזיר לוויל את מה שאבד לו: החשק לחיות.
כך שלכאורה יש פה סיפור על אישה שמטרתה להציל את הגבר, למצוא את הדרך אל ליבו, לחלץ אותו מן הבידוד שבו כלא את עצמו ולהראות לו כמה אור ויופי יש בעולם. אלא שבפועל, קורה דווקא התהליך ההפוך: וויל הוא זה שמציל את לו. הוא זה שמלמד אותה להעריך את עצמה ונוטע בה מוטיבציה לעשות עם עצמה משהו. הוא מגלה לה את העולם, מעודד אותה לצפות בסרטים זרים ולקרוא ספרים עבי כרס. אפילו כשהיא יוזמת פעילויות מחוץ לבית – מרוצי סוסים, קונצרט של מוזיקה קלאסית או חופשה חלומית במאוריציוס – היא בוחרת בפעילויות מהסוג שמעולם לא הייתה נחשפת אליהם, ולא היו יכולים להיות נגישים לה, אילולא כספו ומעמדו. בהשראתו היא אפילו עוזבת את החבר שלה, שמוק מרוכז בעצמו בשם פטריק (מת'יו לואיס). במילים אחרות, במסווה של רומן בין שני הפכים, כפי שלימדה אותנו אוסטן, אנחנו מקבלים פנטזיית הצלה גברית סטנדרטית. שזה מפתיע, ומאכזב, בהתחשב בכך שהסרט, כמו גם הספר עליו הוא מבוסס, נכתב ובוים בידי נשים.
בהקשר הזה אי אפשר שלא לציין את "אישה יפה". גם בו מסופר על רומן המתרקם בין אישה מהמעמד הנמוך לגבר עשיר מאוד. גם היא מבקרת, תחת חסותו, במרוצי סוסים ובאופרה, לבושה בשמלה אדומה מנקרת עיניים. אלא ש"אישה יפה" מתהדר בשני דברים של"ללכת בדרכך" אין. הראשון הוא סקס. יחסיהם של ויויאן ואדוארד מתחילים מזיון פשוט. הוא אוסף אותה מהרחוב במטרה למצוא פורקן לאחר יום קשה במשרד. כל הקטע של בת הלוויה, והחשיפה למנעמי החברה הגבוהה והרומן המתרקם בין הצנון העשיר לענייה העליזה, מגיע אחר כך. "ללכת בדרכך" מיישר קו עם סרטים כמו "דמדומים" ו"אשמת הכוכבים", בהם הגיבורים המאוהבים לא מקיימים, מסיבות שונות, יחסי מין. אפשר להבין את זה כשמדובר בסרטים לבני נוער (ובפרט במקרה של "דמדומים", המבוסס על סדרת ספרים מאת סופרת מורמונית), אבל "ללכת בדרכך" הוא רומן למבוגרים וגיבוריו הם מבוגרים, כך שההתחסדות אינה ברורה. מה שמחזיר אותנו ל"אישה יפה" ולדבר השני שיש בו ואין בסרט הנוכחי: הומור. והו, כמה שהוא חסר.
לאחר אזהרת ספויילרים חמורה, ראוי לציין את הדבר האחד שכן עומד לזכותו של הסרט: הדיון שהוא מעורר בסוגיית המתות החסד. בהדרגה, וככל שהקשר בינה לבין וויל מתהדק, מתברר ללו כי היא לא נשכרה סתם על מנת להזריק מעט שמחת חיים לצנון העשיר שלה – היא אמורה להציל אותו ברמה המילולית ביותר שאפשר. וויל מעוניין למות לא בגלל שמצבו גרוע עד כדי כך, בטח שלא בהשוואה לחולים סופניים או ניווניים – אלא בגלל שהוא לא מסוגל לחיות עם עצמו הנוכחי, כשהוא יודע מי היה לפני התאונה ששינתה את חייו. תוכלו לומר: יש פה מקרה של בנאדם שאומר שבמקום להיות נכה הוא מעדיף למות, ואיזה מין מסר זה? ותוכלו גם לומר: אנשים נוטלים את חייהם מכל מיני סיבות. המאבק הוא לא רק על זכותו של וויל למות (ובמקרה הזה מדובר באדם שלא יכול, ברמה הפיזית הפשוטה ביותר, לבצע את המעשה בעצמו, וזקוק לעזרה), הוא גם על זכותו למות בכבוד, בשלווה, כשהוא אוחז בידם של האנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו. דווקא העובדה שמדובר באדם צעיר, מוקף מנעמים, שיכול לחיות חיים טובים מאוד גם בתוך כסא הגלגלים שלו, מחדדת את סוגיית הבחירה. והכבוד. "ללכת בדרכך" אולי אינו הסרט סוחט הדמעות שהוא ניסה להיות, אבל מהבחינה הזו, הוא בהחלט מעורר מחשבה.
