"מועדון שנות ה-80". תסריט ובימוי: ג'ון קארני. שחקנים: פרדיה וולש-פילו, לוסי בוינטון, ג'ק ריינור, מארק מק'קנה. אירלנד, 2016. 106 דקות. 5 כוכבים.
קונור (פרדיה וולש-פילו) הוא נער מתבגר באירלנד של 1985. הוריו חווים משבר זוגיות מכוער, אחיו הבכור ברנדון (ג'ק ריינור) שורץ כל היום בבית, מעשן ומטיף לו, והמצב הכלכלי הקשה גורם להוריו להוציא אותו מבית הספר שלו ולהעביר אותו לבית הספר הקתולי "סינג סטריט" ("sing street"", כשמו המקורי של הסרט). ביומו הראשון שם הוא מוציא לעצמו שם של בוק, הבריון הבית ספרי נטפל אליו והוא נדרש להגיע לביה"ס עם נעליים שחורות, הגם שיש לו זוג נעליים – חומות – אחד בלבד. ביום השני הוא פוגש נערה. קוראים לה ראפינה (לוסי בוינטון), היא גרה בבית שממול לבית הספר, היא דוגמנית וקונור מציע לה מייד לככב בקליפ של הלהקה שלו. בעיה קטנה אחת: אין לו להקה, על כן הוא מתגייס מייד ומקים אחת. חברו היחיד דארן (בן קרלטון), בעצמו קורבן לבריונות, לוקח על עצמו את נושא הניהול ומוביל אותו אל אימון (מארק מק'קנה), שסלון ביתו מרוצף כלי נגינה, השייכים ללהקת הקאברים של אביו האלכוהוליסט. אימון שואל את קונור למה, בעצם, הוא רוצה להקים להקה. קונור מודה: אני רוצה להרשים מישהי. אימון מצטרף מייד. משם הדרך לגיוס שאר חברי הלהקה, לכתיבת השיר הראשון ולוידאו קליפ המיוחל – קצרה.
לפני הכל, "מועדון שנות ה-80" הוא סרט מוזיקלי, והוא עונג צרוף לחובבי המוזיקה בכלל, והמוזיקה של שנות השמונים בפרט. היות וקונור וחבריו לא מונעים מאיזו אמת מוזיקלית פנימית יוקדת הם נוחים מאוד להשפעה, ולמשבצת הזו מחליק בקלות ברנדון, שחושף את קונור למוזיקה של דוראן דוראן ושל הקיור, של דיוויד בואי ושל הסקס פיסטולס. הסגנונות המוזיקליים השונים זורקים את הלהקה לניסיונות מוזיקליים מגוונים, לשפע של תנודות אופנתיות – מצלליות צבעוניות ופוני מחומצן, דרך ביגוד שחור ורעמה פרועה ועד בלייזרים בשלל צבעי הקשת – לצילומי וידאו קליפים מגוחכים וגם להתנסות בכתיבה ובהלחנת שירים, שבהדרגה הופכים לבשלים יותר, עמוקים יותר, העוסקים בנושאים כואבים יותר מ"חידת הדוגמנית", השיר הראשון של הלהקה, שנכתב למושא תשוקתו המאופרת יתר על המידה של קונור.
וכאן גם מתגלה העומק של הסרט. כי מתחת לפני השטח ולצלילי הפופ הכיפיים, "מועדון שנות ה-80" הוא סיפור התבגרות מפוכח של נער אינטליגנטי ורגיש, שעובר חוויות לא פשוטות. הסרט לא מנסה להמתיק את המציאות בה חי קונור: המריבות של הוריו, שצעקותיהם נשמעות היטב מבעד לקירות ושלא מותירות להם זמן לראות אותו; מנהל בית הספר שמתעמר בו; תסכולו של האח ברנדון, פעם נער צעיר ומבטיח והיום סטלן מובטל (נאום זרם הסילון שלו הוא אחד מרגעי הדרמה הטובים בסרט), ובכל זאת המבוגר האחראי היחיד בנמצא; העוני והייאוש הכלליים בעיירה בה הוא חי. כל אלה, ביחד עם החיפוש, המשותף לכל המתבגרים באשר הם, אחר זהות וקבוצת שייכות, מוצאים את דרכם לשירים שלו. בכל פעם שהוא מחפש מפלט הוא מוצא אותו בחדרו, עם הגיטרה שלו, עם התקליטים שמשמיע לו אחיו או על סף דלתו של אימון, שהופך לשותפו לכתיבת השירים. ובעוד ההשפעה של דוראן דוראן ושל הקיור, של דיוויד בואי ושל הסקס פיסטולס מוצאת את דרכה אל מלתחתו של קונור – שיריו נשארים לגמרי שלו, והם מתחדדים ומעמיקים יותר ככל שהוא משתפשף באומנות הזו, ככל שהוא מתחיל להיות מושקע במוזיקה לא כדי להרשים את ראפינה, אלא בשביל עצמו. לקראת הסוף הוא כבר הופך טוב מספיק כדי שבונו, סולן 2U, יאמר על הלהקה הקולנועית שלו שהיא טובה בהרבה מהשירים שיצרה להקתו שלו בתחילת דרכה.
והנה הבונוס: כל זה נשמע אולי עגמומי, עוני וייאוש ובריונות ויחסים רעועים, אבל האמת הפשוטה היא ש"מועדון שנות השמונים" הוא אחד הסרטים הכי כיפיים שיצא לי לראות בזמן האחרון. איפשהו באמצע הסרט קלטתי שאני מחייכת, והחיוך הזה לא ירד לי מהשפתיים עד הכתוביות. הפריזמה המגוחכת בה נצפים ניסיונות הלהקה לאמץ לעצמם לוק, להתקבע על סגנון מוזיקלי ולצלם לעצמם קליפים, מקרינה על הסרט כולו, ומאפשרת לצלוח גם את החוויות היותר קשות בו בחיוך. והיכולת להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של זמן ולחייך – היא בעצם סממן ההיכר של התבגרות מוצלחת, לא?
