"צלף אמריקאי". בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: ג'ייסון הול, ע"פ ספרו האוטוביוגרפי של כריס קייל. שחקנים: בראדלי קופר, סיינה מילר. ארה"ב, 2014. 132 דקות. 3 כוכבים.
בגיל 85, קלינט איסטווד ממשיך להיות אחד הבמאים הפורים ביותר בהוליווד, בקצב של בערך סרט לשנה. רק השנה, אחרי הפסקה מתודית של שלוש שנים – במהלכן שוחח עם כסא במסגרת הוועידה הרפובליקנית, אותו דימה לנשיא ברק אובמה, וגרם לאמריקה לחשוד בבריאותו הנפשית – הוא הוציא שני סרטים: "ג'רזי בויז" הנשכח, ו"צלף אמריקאי", המועמד עכשיו לשישה פרסי אוסקר. גם ב-2008 הוא הוציא שני סרטים ("ההחלפה", מועמד ל-3 אוסקרים, ו"גראן טורינו"). גם ב-2006 ("גיבורי הדגל", מועמד לשני אוסקרים, ו"מכתבים מאיו ג'ימה", זוכה האוסקר על עריכת הסאונד ומועמד לשלושה נוספים). סרטו הנוכחי מתכתב אולי עם התצוגה האומללה ההיא מול הכסא, בכך שהוא מציג מציאות שהיא כמעט פשיסטית בתפיסה שלה: אנחנו הטובים, הם הרעים, והחרטה היחידה של הגיבור כריס קייל, צלף ביחידה עילית, היא שלא טבח בהם עוד. אבל יותר מכך הוא מתכתב עם סרטיו הקודמים של איסטווד, דוגמת "גראן טורינו", "ההחלפה" ו"מיליון דולר בייבי", המציגים גיבורים פגומים. גיבורים בתחומם, אמנם; גיבורים שמתעקשים על מה שחשוב להם ומנצחים, לעיתים כנגד כל הסיכויים; במקרים מסוימים (לא זה) אפילו גיבורים בעל כרחם – אבל גיבורים.
הנתונים הרשמיים מייחסים לכריס קייל 160 חיסולים. הנתונים הלא רשמיים מייחסים לו הרבה יותר, ועוד בימי שירותו הפעיל הוא זכה לכינוי "אגדה". אנחנו פוגשים אותו לראשונה (בגילומו של בראדלי קופר) שוכב על גג של בית בעיר עירקית עוינת, לחיו לחוצה לכת רובה הצלפים שלו, בוחן דרך הכוונת אישה מקומית עטויית רעלה, המלווה ילד קטן אל הכוחות האמריקאיים, העוסקים בטיהור העיר מדלת לדלת, ומעבירה לו פצצה. לאמור: בג'ונגל העירוני הזה כל יליד הוא סכנה. מכאן עובר הסרט אל חייו המוקדמים של קייל: בסצינה אחת, המראה מסע ציד שערך עם אביו, אנחנו נחשפים לעובדה כי היה צלף מצטיין עוד בילדותו. באחרת אנחנו רואים את החינוך הנוצרי השמרני שקיבל, לפיו יש שלושה סוגים של אנשים בעולם: כבשים, זאבים ורועים. מילדי משפחת קייל מצופה כמובן להיות רועים. בהתבגרותו עבד כקאובוי עד שהחליט להתגייס לצבא, בגיל 30 המאוחר יחסית, אל יחידת העילית "אריות הים". במהלך הכשרתו פגש את אשתו טיה (סיינה מילר), נישא לה, ולאחר פיגועי ה-11 בספטמבר נשלח לעירק. הוא חזר לשם ללא פחות מארבעה סבבים והפך, כאמור, לאגדה עוד בחייו.
המציאות של הכוחות האמריקאים בעירק, במשימה שהתגלתה בדיעבד כמיותרת וחסרת תכלית, הייתה ללא ספק מציאות קשה, בעייתית ומורכבת. איסטווד מיטיב להעביר את הלחץ האורבני הזה, את האימה שמאחורי כל דלת סגורה, את הפצצות שיכולות להתנפל לפתע מגגות הבתים, את הסכנה הטמונה ביצירת קשר עם התושבים, גם המתונים ביותר, שאולצו לא פעם לשתף פעולה עם הכוחות הלוחמים: לוחמי הגרילה מחד, הכובש המערבי הנאור מאידך. כל זה לא הפריע לקייל – ולבמאי שעשה עליו סרט – לטעון בוודאות מוחלטת שכל אחד ואחד מהאנשים שחיסל היה טרוריסט. המקומיים, על פי הסרט, הם פראים. המלחמה נגדם – צודקת. וגם האדם שנראה הקואופרטיבי ביותר, המזמין ביותר, הוא בעצם מחבל בתחפושת. אפשר לראות את זה בקלות כי המרפקים שלו משופשפים. ואין ספק ואין זווית ראייה אחרת וממש לא מעניין מה חושבים הנכבשים על כוחות הצבא שפלשו לפתע לארצם, או אם יש להם סיבה נוספת להילחם מלבד מירור חייהם של קייל וחבריו. יוצא הדופן היחיד הוא מוסטפא (סמי שיק), שמוצג כאנטגוניסט של קייל: גם הוא צלף מצטיין, אלוף אולימפי סורי. גם הוא מסוגל להוריד את האויב ממרחק של מאות ואף אלפי מטרים. גם הוא עובד נקי, אלגנטי (שלא לדבר על המראה המזרחי הנקי שלו, סטייל לורנס איש ערב, בניגוד למקומיים האחרים, המלוכלכים ועוטי הזקנים הפרועים). גם הוא הפך לאגדה. הוא היחיד שמציג דמות מעט יותר מעניינת, אניגמטית, אפילו, מהערב רב הגנרי שנקרא האויב בתוך האמת המוחלטת שבתוכה מתנהל "צלף אמריקאי".
היינו יכולים להגדיר את הסרט כפשיסטי ולסגור עניין אילולא בין סבבי הלחימה שלו היה קייל חוזר הביתה, לאשתו ולילדיו. ואז היה מתגלה איש אחר: הגיבור העשוי ללא חת ונטול הספקות הופך בביתו ובמיטתו לשתקן, מסוגר, בלתי תקשורתי בעליל ובאופן כללי אחוז פוסט טראומה, מבלי שיהיה מסוגל להגדיר אותה ככזו או להודות בה אפילו. בקטעים האלה הופך הסרט פתאום לאנושי ונזכר שלמעשה אנו עוסקים פה באדם שמבלה את ימיו בסכנת חיים מוחשית ומוטלת עליו אחריות מפלצתית. שגם אם הכל ברור לו בשדה הקרב – עדיין קשה לחזור ולהסביר את זה בבית. אלה שהקטעים האלה מעטים מדי, קצרים מדי, וגם אותם תיבל איסטווד בשלב מסוים באנשים מעברו הצבאי של קייל, שנתקלים בו במקרה ברחוב ומזכירים לו עד כמה שהוא גיבור, גיבור, גיבור. מרוב שהוא גיבור גם באזרחות אנחנו לא יודעים אפילו מה עושה בחייה אשתו טיה, או מה שמות ילדיו. את הכל היא עוטפת, הגיבורות הזאת, ולא משאירה מקום לשום דבר אחר. מי שממש רוצה יוכל לראות גם בזה סוג של ביקורת.
(צילום יחצ)
