"הגל החמישי". בימוי: ג'יי בלייקסון. תסריט: סוזנה גרנט, עקיבא גולדמן, ג'ף פינקנר. שחקנים: קלואי גרייס מורץ, ליב שרייבר, אלכס רו, ניק רובינסון, מייקה מונרו. ארה"ב, 2016. 102 דקות. כוכב אחד.

הרבה כבר נכתב ונאמר על גל סרטי היאנג אדולטס השוטף לאחרונה את המסכים, ובפרט אלה המציגים עולם דיסטופי שבו האנושות כולה משליכה את יהבה על נער אחד, או עדיף – נערה. מצד אחד זה עדיף עשרות מונים על יצירות כמו "דמדומים", בהן תולה הנערה הפסיבית עיניים מעריצות בבן זוגה הנבחר ומחכה לו שיציל אותה. מצד שני, הברקות כמו "משחקי הרעב" לא קורות בכל יום – אפילו בסדרה הזו עצמה ההמשכים לא מגיעים לקרסולי החלק הראשון, בספרים ובסרטים כאחד – והחיקויים שמגיעים בעקבותיו נעים על הסקאלה שבין הבינוני למופרך. עכשיו, כך נראה, מגיע שפל חדש, סרט נוסף שמנסה להוציא משהו מהלימון הסחוט לעייפה הזה. גם הוא מבוסס על טרילוגיה לבני הנעורים. גם הוא מתאר את מסעה של נערה אחת בעולם פוסט אפוקליפטי (למעשה, הוא מתרחש בעיצומה של האפוקליפסה). גם הוא מתאר אהבה שמלבלבת דווקא כשנראה שהכל אבוד. ולמרבה הצער גם הוא, כמו הגרועים שבסרטי הגל הזה, סבור שלא צריך להתאמץ יותר מדי עם הסיפור, כי ילדים הם מטומטמים ובמילא יבלעו כל בולשיט שימכרו להם. שזו, אגב, השורה התחתונה של הסרט ביותר ממובן אחד.

הקטע העצוב באמת הוא שבחצי שעה הראשונה שלו, "הגל החמישי", המבוסס על סרטו של ריק יאנסי, הוא סרט אימה לא רע בכלל. הוא אפקטיבי, הוא מלחיץ, יש לו עלילה קוהרנטית והגיון פנימי ואפילו שתי סצינות מצוינות. בראשונה אנחנו רואים את הגיבורה קאסי (קלואי גרייס מורץ), חמושה ומבועתת, מתעמתת עם בחור פצוע בחנות בזוזה של תחנת דלק נטושה, שאולי ואולי לא מסוכן לה. בשנייה היא מורחקת מחברתה הטובה ביותר, השרויה בבידוד, בעיצומו של הגל השלישי מתוך הארבעה שהונחתו על כדור הארץ על ידי מי שזכו לכינוי "האחרים": הראשון היה גל אלקטרומגנטי ששיתק את רשתות המים והחשמל. השני היה גל של רעידות אדמה וצונאמי. בשלישי הופץ וירוס קטלני בין השורדים נטולי המשאבים. ברביעי, זה שהסרט מתרחש בעיצומו, ירדו הפולשים החייזריים בכבודם ובעצמם לכדור הארץ, בכסות של בני אנוש, התערו בין הניצולים וזרעו בלבול וחשד. כעת, מספר לנו הקולונל ווש (ליב שרייבר) מבסיס חיל האוויר הסמוך, מתכונן העולם לגל החמישי. איש לא יודע מה בדיוק מתוכנן, אבל ברור שזו המכה הסופית, המוחצת, שתמחה את האנושות מעל פני האדמה. קאסי מוצאת את עצמה מופרדת מאחיה הצעיר סאם (זאקרי ארתור) ויוצאת למסע ארוך במטרה להתאחד איתו.

ובשלב הזה משתלטים האחרים על הסרט והופכים אותו לדרמת נעורים גרועה. אבל ממש גרועה.

קצת כמו בסרט אחר (ומשובח לאין ערוך) שרץ על המסכים כרגע, "דרך קלוברפילד 10", קאסי מתעוררת בחדר זר ומוצאת את עצמה מחוברת לאינפוזיה. מסתבר שהיא נורתה ונאספה ע"י אוון יפה העיניים (אלכס רו) שמשקר לה, קורא את היומן שלה, גונב את הנשק שלה, וכשהיא מתעקשת ללכת – מאיים עליה וכופה עליה את נוכחותו. וכן, כל זה מוצג כניצניו של סיפור אהבה. כבר התרגלנו לזה שבהוליווד ככל שהבחור יותר כוחני והבחורה יותר פסיבית ככה זה יותר רומנטי ("דמדומים", כאמור, ובגרסת המבוגרים: "50 גוונים של אפור") – אבל פה הקלישאות שהושמו בפיו של אוון כל כך נבובות שבמקום להיאנח מכמה שזה מתוק, הקהל פשוט פרץ בצחוק היסטרי בכל פעם שהוא פתח את הפה. האהבה הזו, שאוון חש כלפי בחורה שבפעם הראשונה שראה אותה היא נמלטה מצלפים, גם גורמת לו לוידוי שהוא מופת של כתיבה גרועה ומשחק גרוע, ולרצף של החלטות שתמוה זו מילה שקטנה עליו בכמה מספרים.

ובינתיים, מתפצל הסיפור אל בן פאריש (ניק רובינסון), הנער שקאסי חיבבה כשעוד הלכה לתיכון והעולם היה נורמלי. הוא מגויס ליחידה מיוחדת שמטרתה להילחם באחרים, ושלא נסגיר עליה עוד מפאת ספויילרים. הוא זוכה לכינוי זומבי, מקבל כיתה לפקד עליה, ואז מגיעה לבסיס נערה בשם רינגר (מייקה מונרו). בניגוד לזומבי, הילד הטוב וכוכב נבחרת הפוטבול, רינגר היא ילדה רעה. ואנחנו יודעים את זה כי היא חמושה באיליינר – כי מה שמבדיל ילדות רעות מטובות זה שהן לא שוכחות את האיפור הגותי גם כשהעולם נחרב – ובמשפטים בעגה צבאית בסגנון "אין לך שום סיכוי, ילד", שהם מגוחכים רק קצת פחות מהצהרות האהבה של אוון. מובן שבין שני ההפכים הללו תיווצר ברית. אנחנו לא כל כך שונים, אחרי הכל. קומבאיה.

וכך, במקום לקבל סרט יאנג אדולט בסוגת האימה/מדע בדיוני, קיבלנו סלט לא אכיל של דיסטופיה, רומן נעורים וסרט צבא. וטעם ההחמצה עולה ככל שמתקדמים בסרט ומבינים שמתחת לקלישאות לבני התשחורת האלה – כי ילדים הם מטומטמים ואסור לבלבל אותם עם סרטי ז'אנר – קבור סרט אימה לא רע בכלל, שמדי פעם שולח יד רועדת מבין ההריסות ושותל רמזים, חכמים מאוד בדיעבד, לפתרונה של התעלומה. והכי כואב זה שעל הדבר הזה חתומים שלושה תסריטאים עם רזומה מרשים לאללה. סוזנה גרנט כתבה, בין השאר, את התסריטים של "ארין ברוקוביץ'" ו"בנעליה". עקיבא גולדמן אחראי על פרויקטים כמו "נפלאות התבונה" ו"אני, רובוט". ג'ף פינקנר חתום על סדרות כמו "אבודים" ו"פרינג'". אין לי מושג מה השתבש בדרך. אולי האחרים השתלטו גם עליהם.

סינמקט

• אחרי שהסכסוך שלו עם דובה דיגיטלית הביא לו את האוסקר, פותח ליאונרדו דיקפריו חזית חדשה, הפעם מול ממשלת אינדונזיה. בסדרה של פוסטים שהעלה השחקן לעמוד האינסטגרם שלו הוא יוצא נגד כריתת יערות הגשם במדינה לטובת נטיעת מטעי דקלים, ומזהיר מפגיעה באוכלוסיית הפילים וקופי האורנג-אוטנג השוכנים בהם. השחקן אף הקים קרן לטובת הצלת יערות הגשם, והוא קורא למעריציו לתרום לה, אולם ממשלת אינדונזיה זועמת על ההתערבות בענייניה הפנימיים, ומאיימת להכניס את ליאו לרשימה השחורה ולמונע ממנו לשהות במדינה כל עוד הוא ממשיך לתקוף את מדיניות ממשלתה.
• תגידו מזל טוב לאן האתאווי, שילדה לפני שבועיים בן בכור לה ולבעלה אדם שולמן. הרך הנולד זכה לשם ג'ונתן רוזבנקס שולמן.
• מזל טוב גם לקיט הרינגטון, הלו הוא ג'ון סנואו מ"משחקי הכס", שחשף השבוע באופן רשמי את בת זוגו, לסלי רוז, שגילמה את הפראית ייגריט, בת זוגו באותה הסדרה. השניים הו בני זוג במשך שנה, נפרדו, ובתחילת השנה שבו זה לזרועות זו. שיהיה במזל!