"ד"ר סטריינג'". בימוי: סקוט דריקסון. תסריט: ג'ון ספייץ וכריסטופר רוברט קרגיל. שחקנים: בנדיקט קמברבאץ', רייצ'ל מקאדמס, טילדה סווינטון, צ'יווטל אגיופור, מאדס מיקלסן, בנג'מין בראט. ארה"ב, 2016. 115 דקות. 4 כוכבים.
ד"ר סטריינג' הוא הסרט ה-14 ביקום הקולנועי של מארוול, אחד הפרויקטים השאפתניים בעיר הסרטים, אם לא השאפתני בהם. הסרט הראשון ביקום הקולנועי המתחדש – "איירון מן" – יצא בשנת 2008, החל משנת 2013 מופקים שני סרטים בשנה, ובשנתיים הקרובות צפוי הקצב לעלות לשלושה סרטים בשנה. ובעוד גיבורי העל של השנים הראשונות שייכים כולם לחבורת הנוקמים, ואוחזים בכוחות פחות או יותר מוסברים במונחים אנושיים – איירון מן שואב את כוחו מהחליפה שלו, האלמנה השחורה היא מרגלת מיומנת, הענק הירוק הוא תוצאה של ניסוי מעבדה כושל – בשלב השני כבר החל היקום להתרחב. "שומרי הגלקסיה", שיצא בשנת 2014, התרחש כולו בחלל, וגיבוריו היו בין היתר חייזרית ירוקה, דביבון מדבר ועץ שמדבר קצת פחות. כעת מגיע "ד"ר סטריינג'", ומרחיב את הגבולות עוד יותר: לא רק שיש ביקום הזה כוכבים נוספים – יש בו גם מימדים נוספים, ובינינו מסתובבים מכשפים המסוגלים לעבור בהם, לשאוב מהם כוחות ולשחק עם החלל והזמן.
באופן מעניין, יש לא מעט קווי דמיון בין ד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') לדמות שפתחה את הסבב הקולנועי הנוכחי של מארוול – הלוא היא טוני סטארק (ולא רק בגלל ששניהם מגולמים על ידי שחקנים שהרזומה הקולנועי שלהם כולל גם את שרלוק הולמס). שניהם גאונים, עשירים, מעולים במה שהם עושים – סטארק הוא יצרן נשק, סטריינג' נוירוכירורג – וטיפוסים בלתי נסבלים באופן כללי. לכל אחד מהם אשת סוד, שמתמודדת בסבלנות עם שגיונותיהם – במקרה של סטארק זוהי פפר פוטס, העוזרת האישית שלו, שבהמשך הופכת למנהלת האימפריה שלו ולבת זוגו; עבור סטריינג' זוהי קולגה לעבודה, ואהובה לשעבר – ד"ר כריסטין פאלמר (רייצ'ל מקאדמס). כל אחד מהם עובר חוויה טראומטית – אותה הביא על עצמו – שגורמת לו להירתם לעסקי גיבורי-העל: סטארק נחטף ע"י טרוריסטים שדורשים ממנו לייצר עבורם נשק מסוכן, והוא משתמש במשאבים המוגבלים שהם מעמידים לרשותו כדי לייצר את חליפת איירון מן הראשונה. סטריינג' עובר תאונת דרכים כאשר הוא נוהג במכונית היוקרה שלו במהירות מופרזת. ידיו, שהפכו אותו לשם דבר בתחומו, הופכות חסרות תועלת. בחיפושיו אחר מזור הוא מוצא את פועל הבניין ג'ונתן פנגבורן (בנג'מין בראט), שהחלים באורך פלא מפציעה דומה. פנגבורן שולח אותו לנפאל, להתחקות אחר מסדר רוחני סודי, שם הוא מגלה כי יש הרבה מעבר לעולם המוחשי אותו אנו תופסים. סטריינג' חובר למכשף מורדו (צ'יווטל אגיופור), הופך לתלמידה של הרוח העתיקה (טילדה סווינטון) ומוצא את עצמו במאבק מול קאסיליוס (מאדס מיקלסן), מכשף שפרש מן המסדר ומעוניין למסור את כדור הארץ לידי השד דרומאמו (בנדיקט קמברבאץ', בטכנולוגיית CGI).
לצד "איירון מן" ניתן למנות עוד כמה מקורות השראה בולטים לסרט – וליוצריו, הבמאי סקוט דריקסון והתסריטאים ג'ון ספייץ וכריסטופר רוברט קרגיל. יחסי המנטור-תלמיד שמייסד סטריינג' עם הרוח העתיקה – בהם לומד גיבור צעיר ממאסטר ותיק את סודותיו של עולם אלטרנטיבי שהוא לא חלם אפילו שקיים – מזכירים לא במעט את יחסיהם של לוק סקיווקר ויודה ב"האימפריה מכה שנית", כמו גם את יחסיהם של ניאו ומורפיאוס מ"המטריקס". החפצים הקסומים של הסרט – ובראשם הגלימה הנהדרת של סטריינג' – בוחרים לעצמם את המכשף, ממש כמו השרביטים בעולמו של הארי פוטר. החלל והזמן מתקפלים ונשברים ממש כמו עולמות החלומות בהן מלהטט ליאונרדו דיקפריו ב"התחלפות" – אין שום ספק שדריקסון למד טוב-טוב את סרטו של כריסטופר נולאן לפני שיצא לצילומים. כך שלא מדובר ביצירה מקורית במיוחד, או בתסריט מבריק באופן יוצא דופן, אבל "ד"ר סטריינג'" הוא יצירה מהסוג שבשבילה נברא הקולנוע. אין שום צורת ביטוי אחרת שתיטיב להמחיש את מה שקורה בה על המסך – צריך פשוט ללכת לראות.
ויש גם את השחקנים: את קמברבאץ', שחקן מחונן ואייקון גיקי שקטף עד היום מועמדות אחת בלבד לאוסקר, מחזקים שני מועמדים נוספים (מקאדמס ואגיופור), זוכת עבר אחת (סווינטון – שאין להתפלא אם תקבל מועמדות לשחקנית משנה על תפקידה פה), זוכה פרס המשחק בפסטיבל קאן (מיקלסן) ומועמד לגלובוס הזהב (מייקל סטלברג, המשחק רופא-יריב לסטריינג'). שזו דרך מעוטרת לומר שהמשחק משובח. קמברבאץ' מצטיין במיוחד, היות והדמות שלו היא דמות שקשה מאוד לחבב. זאת, כי בניגוד לטוני סטארק, שמשחרר את עצמו מהשבי ורותם את עצמו מיד להצלת היקום – סטריינג' מוצא את עצמו נגרר לכך כמעט בעל כורחו. במשך רוב רובו של הסרט הוא מתעקש שהוא נמצא שם רק בשביל ללמוד לתעל את אנרגיות הכישוף לעצמו, מפר שוב ושוב את כללי המסדר, מסרב לקחת חלק במלחמה המתחוללת בין מסדר המכשפים לפורשים שאיגד סביבו קאסיליוס, מתעקש שיקראו לו דוקטור, ובאופן כללי הוא שמוק יהיר ומתנשא. עם זאת, כשהוא מקבל על עצמו בסופו של דבר את תפקיד מגן היקום – הוא עושה את זה בגדול, עם מעשה הקרבה אולטימטיבי וחכם ומעורר השראה, שמשחק יפה עם התמה המרכזית של הסרט והמשאב היקר אותו הוא מעמיד על ראש שמחתו: זמן.
