כבר 16 שנה שטלי שמיר ורצברגר ממודיעין – דתיה, נשואה ואם לשלוש – היא התחקירנית והיועצת האמנותית של הבמאי הדוקומנטרי תומר היימן – חילוני, שמאלני וגיי . לקראת הקרנה חגיגית של סרטם החדש "מיסטר גאגא" (בחמישי הקרוב בשהם), היא מדברת על החיבור בין הביזנס והפלז'ר, בין עבודה עם נוער בסיכון לפרמיירות נוצצות ובין הדת לאמנות

את הופעת המחול הראשונה שלה ראתה טלי שמיר ורצברגר רק בגיל 24. זו הייתה הופעה של להקת בת שבע במרכז סוזן דלל בתל אביב, ומי שלקח אותה אליה היה בחור שפגשה בעבודתה, ביחידה לקידום נוער באזור. "חזרתי מחופשת לידה של הבת הבכורה וסיפרו לי שהגיע איזה מדריך מועדון, טיפוס יוצא דופן. אמרו לי שהוא בא עם גרביים לא זהות", היא מספרת. "לבחור הזה קראו תומר היימן, ומאוד התחברנו והתקרבנו. בבקרים היינו עובדים ביחד, ובלילות הוא גילה לי את עולם האמנות והתרבות של תל אביב; את המופעים והתערוכות, את דליה רביקוביץ ויונה וולך, את הספרים של פול אוסטר וג'ון בארת'. הופעת המחול הראשונה ההיא, החשיפה למקום שנותן במה לגוף ולמגע, הייתה עבורי, בתור אישה דתייה, חוויה מאוד עוצמתית ומטלטלת. אני זוכרת שהרגשתי שזה בית כנסת לחילונים."

חיבור שאינו מובן מאליו

כבר 16 שנה מכירה שמיר ורצבגר את הבמאי תומר היימן ואת אחיו, המפיק ברק היימן, והיא עובדת איתם מהסרט הראשון, אותו צילם תומר באותה יחידה בה נפגשו. "כשתומר התחיל לצלם את "תומר והשרוטים", מצאתי את עצמי, מהמקום החברי, עוזרת לו עם הסרט: יושבת, רואה חומרים, מסמנת, מתמללת, ממש מכינה אותו לעריכה."

את מוגדרת כתחקירנית ויועצת אמנותית. מה זה בעצם אומר? מה תפקידך בכוח?

"בשלב הראשון של העבודה אני מחפשת את האנשים שיכולים להתאים לסיפור שאותו אנחנו רוצים לספר, גיבורים שעוברים תהליך רגשי חזק בזמן אמת. אנחנו מלווים את הגיבורים חודשים ואפילו שנים בתהליכים שהם עוברים. אנחנו אף פעם לא מצלמים בדיעבד ולא עושים שחזורים. השלב בשני, שלב עריכת התוכן, הוא השלב בו אנחנו מכינים את החומרים לצילומים. אנחנו לא רוצים שהכל יהיה רק ראיונות למצלמה, וזה האתגר הגדול. אנחנו מנסים לתרגם את הראיון והשיחות לסצינות. חושבים בתמונות, בתהליך, בעלילה."

טלי. "דרך הסרטים שעשיתי עם ברק (בתמונה)  ותומר נפתחתי לעולמות שלמים שלא הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת" (צילום: רנית אלירז )

שמיר ורצברגר, תושבת מודיעין, נשואה ואם לשלוש בנות ("שוות"), מעולם לא למדה קולנוע. התואר הראשון שלה הוא בכלל בקרימינולוגיה, וכיום היא עובדת כמנהלת ביחידה לקידום נוער אזור – אותה יחידה בה פגשה את היימן לראשונה. במקביל היא עבדה עם האחים היימן על כל סרטיהם כמעט, והיא מלמדת במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. השילוב שנראה על פניו מוזר טבעי עבורה. "החיבור בין העולם הסיזיפי של טיפול בבני נוער בסיכון לבין העולם הנוצץ של הקולנוע והפרמיירות והפסטיבלים בחו"ל משלים אותי ונותן לי יכולת טובה יותר להכיל," היא אומרת. "זה מאפשר לי ביטויים שונים של דברים שאני אוהבת לעשות ושל איכויות שונות שיש בי."

"זו מבחינתי מהות החיבור הזה: קבלה של המורכבת בקשר בין אישה דתייה וגבר גיי"

בנוסף, לדבריה, יש חיבור חזק בין עולם האמנות, והקולנוע בפרט, לעולם הטיפולי. "הסרטים שעשיתי עם תומר וברק מלווים את הגיבורים בצמתים חד פעמיים רגשיים מאוד, שלרוב הגיבור עובר לבד. אנחנו, עם המצלמה, הופכים להיות מין רוח גבית והאנשים הכי קרובים אליו, שעוברים איתו את החוויה." היא מספרת. "כשעשינו את "סוף לסיפור", למשל, סדרה שליוותה אנשים בשלבים שונים של גירושין, מצאנו את עצמנו עם זוג שנפרד ביום שהוא הגיע לבית דין רבני לטקס הגירושין. זה תהליך מאוד אינטימי, ויש בו אחריות כלפי הגיבורים. כתחקירנית אני הראשונה שפוגשת אותם, וחשוב לי שמי שממשיך אותי, שזה הבמאי, יהיה בנאדם. אחת הסיבות שאני ממשיכה לעבוד עם תומר וברק זה שהם יודעים לעשות את זה. הם באים עם המון כבוד ואהבה לגיבורים שלהם."

גם החיבור בינך לבין האחים היימן הוא לא בדיוק מובן מאליו. את דתייה והם חילונים, דעות פוליטיות שונות.

"אני מרגישה שהחיבור הזה גורם לחיכוך שבעקבותיו אנחנו מחדדים אחד את השני, כי מצד אחד הוא דורש ממך להילחם על הדעות והאמונות שלך, ומצד שני אתה נדרש להיות פתוח. דרך הסרטים שעשיתי עם ברק ותומר נפתחתי לעולמות שלמים שלא הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת. כשצילמנו את "משפחות", למשל, מצאתי את עצמי, נוסעת למרוקו עם אחת המשפחות שתיעדנו ומביימת, לראשונה בחיי. זו עבודה תובענית ומוקפדת, ויש דרישה להגיע להכי טוב והכי חזק והכי מרגש, וזה מוציא ממני את המיטב. אין ברירה אלא לגדול ולהעז וללמוד ולהיפתח, ברמה המקצועית והאישית. החיבור הזה כל הזמן דוחף אותי מחוץ לאזור הנוחות שלי, לכיוון האתגר הבא. בכל פעם אני נדהמת מחדש כמה, עם כל הניסיון שאיתו אנחנו מגיעים, כל סרט מביא איתו התמודדות חדשה שלא פגשתי קודם".

חשיפה לעולם אחר

אחד העולמות החשובים שפתח לה החיבור עם תומר וברק הוא, כאמור, עולם האמנות והתרבות. "החינוך הדתי לא פותח מספיק לתלמידיו את שערי האמנות, המוזיאונים, התיאטרון. במקום להעז ולפגוש אותה בחוץ, במקומה הטבעי, ולנהל איתה דיאלוג אמיץ על המורכבות שבין חינוך דתי לאמנות, הוא מעדיף להביא אותה אליו פנימה." היא אומרת. "החשיפה שלי לנושא הזה בגיל מאוחר כל כך מאוד מהדהדת לי מול הבנות שלי, שאותן חשפתי בגיל מאוד צעיר לאמנות. מבחינתי, אחד ההישגים הגדולים שלי היה כשהבת הקטנה שלי, בת 5, שאלה אותי: מתי הולכים למוזיאון?".

הפתיחות הזו שאת מתארת, מול תומר וברק, היא הדדית?

"הדיאלוג עם תומר הוא דיאלוג הדדי מאוד. כשעבדנו על "תומר והשרוטים", אחד הערבים שהכנו את החומרים לעריכה היה ערב קריאת מגילה, וזמן העבודה גלש וגלש עד שאמרתי לו שאני צריכה לעצור כדי לחפש בית כנסת בתל אביב. ותומר לקח את הכובע שלו ובא איתי ונכנס לבית הכנסת ושמע את קריאת המגילה. בפעם אחרת, כשהייתי אצלו בבית, ראיתי את פרקי אבות, המתנה שקניתי לו ליום ההולדת האחרון, ליד המיטה שלו, על הרצפה לצד עיתון "הארץ". כמובן שמיד הרמתי את הספר והסברתי לו שספר קודש דורש יחס אחר, אבל גם שמחתי לראות שזה הספר שמלווה אותו לסוף היום. זו מבחינתי מהות החיבור הזה: קבלה של המורכבת בקשר בין אישה דתייה וגבר גיי. זה יכול להתקיים וזה אפילו מוצלח, והשנים מוכיחות את זה."

להעז ולפתוח גבולות

בשמונה השנים האחרונות היא מלווה את תומר וברק והמצלמה שלהם במרדף אחר הכוריאוגרף אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע – אותה להקה שהופעה שלה הייתה הופעת המחול הראשונה שראתה. "בסרט הזה, "מיסטר גאגא", אני אחת משלוש תחקירניות. הוא כולל הרבה חומרי ארכיון, אז חלק גדול מהעבודה כולל מעבר על חומרים, ארגון, סידור לקראת עריכה." היא מספרת. "בנוסף, ישבתי עם תומר הרבה בחדר עריכה, כדי לראות מה עובד ומה מעניין. כשהוא חזר מצילומים בארה"ב, למשל, ישבנו מוצ"ש אחד לכמה שעות טובות ובחנו את החומרים ביחד, לראות מי מחברי הלהקה הראשונים של אוהד מסקרן, ואת מי הייתי רוצה לראות יותר".

יש ביניכם כנראה הרבה הערכה ואמון, אם הוא מכניס אותך לקודש הקודשים של חדר העריכה.

"אנחנו קודם כל חברים, יש בינינו אמון ואהבה ואנחנו מאוד מחזקים אחד את שני, אבל זה לא חיזוק על עיוור. יש בינינו כנות ואמת כמעט טוטאלית, שהיא לא פשוטה. זה בכלל לא מובן מאליו, זה שהוא מזמין אותי להיכנס ולראות ומקשיב למה שיש לי להגיד. הוא יודע שאני הראשונה שאגיד לו: שמע, זה משעמם, השאלה הזו ששאלת מוגזמת או מביכה. כנות זה מצרך נדיר במחוזותינו, בעיקר מול אמנים, שזה קהל שקשה לבקר אותו, ובפרט אמן שהוא גם חבר. לא פעם יש לנו ויכוחים סוערים מאוד, ודווקא שם אני לומדת שיעור חשוב על להעז ולפתוח גבולות ולהיות נאמן קודם כל לעצמך ולאינטימיות שיצרת עם הגיבור שלך."

תומר היימן, הבמאי. דיאלוג הדדי

הנאמנות הזאת לעצמו גרמה להיימן, לאחר שכבר הציג את "מיסטר גאגא" בפסטיבל ירושלים האחרון, לפתוח אותו מחדש לעריכה. "מהבחינה הזו החיבור בין תומר לברק אחיו, שמפיק לו את הסרטים, הוא חיבור נורא קשה, כי מפיק צריך לשמור על המסגרת של הכספים והזמנים, ותומר שומר קודם כל על האמנות שלו. יש לו אמת פנימית מאוד חזקה, ששום רף כלכלי או רף של זמן לא יעצור אותה. החוכמה היא לתת לו את הביטחון שהוא יודע מה הוא עושה, שהחיפוש הזה בפעם המאה והמאתיים והשלוש מאות מוצדק, ושהדיוקים האלה, שזר לכאורה לא יבחין בהם, משפיעים על השלד של הסרט ועל החוויה הסופית של הצופה".

עבודה על סרט דוקומנטרי, כמו שצילמתם על אוהד נהרין למשל, יכולה הרי להימשך לנצח.

"סרט דוקומנטרי אכן ממשיך לחיות אחרי שהוא נגמר. הגיבורים ממשיכים להתמודד, המציאות מממשיכה להתקיים אחרי שהכתוביות עולות והאורות נדלקים והקהל הולך הביתה. זה מה שחזק בדוקומנטרי. אחד הדברים שאני אוהבת בתומר וברק זה שהם ממשיכים להיות עם הגיבורים בקשר גם אחרי תום הצילומים. מפרמיירה לפרמיירה אנחנו מזמינים גם את הגיבורים של הסרטים הקודמים, והפכנו לחברים לחיים."

עם כל האהבה שלך למקצוע ולגיבורים שאת פוגשת, לא מדגדג לך לביים סרט שיהיה כולו שלך?

"כאמור, יצא לי לביים כמה סצינות במרוקו, ביחד עם הצלם איתי רזיאל, אבל זה דווקא לא עשה לי חשק לביים. מאוד נוח לי להישאר מאחורי הקלעים, להיות קרובה לגיבורים וללוות אותם, ואין לי צורך להיות שם איתם מול המצלמה. אני משאירה את זה לתומר וברק, שיודעים לעשות את זה הכי טוב."

מעניין אותך לעסוק בקולנוע עלילתי?

"שאלה מעניינת, כי אני דווקא עסוקה בכתיבה. לפני שנה סיימתי את התואר השני שלי בספרות, במסלול כתיבה, ואני חושבת שאם ברק ותומר יחליטו אי פעם לעשות קולנוע עלילתי – זה משהו שיהיה לי מעניין לעשות, מהכיוון של הכתיבה, של התוכן."

ואם לא?

"לפעמים אני אוהבת גם לא לדעת. כאישה מאמינה אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא לוקח אותי יד ביד ומסתובב איתי בעולמו ואומר לי: תראי. אני בטוחה שהשלב הבא יהיה טוב ומסקרן ומאתגר."

חפש את הדרך שלך בעצמך

הרומן של האחים היימן עם אוהד נהרין התחיל לפני 25 שנה. "בת דודתנו עבדה ביחד עם אוהד נהרין בלהקת בת שבע, והזמינה אותו לראות מופע מחול בשם 'קיר'", מספר ברק היימן, מפיק הסרט "מיסטר גאגא" ואחיו של הבמאי, תומר היימן." בהתחלה בכלל לא היינו בעניין של לראות את המופע הזה. בשביל מושבניקים כמונו מחול נשמע כמו משהו מאוד זקן ומשעמם ולא סקסי. אבל כשראינו אותו בסופו של דבר תומר פשוט התאהב ביצירה הזאת, ובמדיום הזה, ומאז ועד היום הוא ראה את כל המופעים של להקת בת שבע, בכל קאסט אפשרי. לימים, כשהוא התחיל לביים סרטים דוקומנטריים, הוא פיתח אובססיה וחלום לעשות סרט על האיש שאחראי על כל היצירות הללו, שבהרבה מובנים שינו לו את החיים ואת התפיסה שלו לגבי אמנות בכלל ומחול בפרט."

שינו לו את החיים?

"אני חושב שהיצירות הללו נגעו לו בהרבה עצבים חשופים, בפחדים, בתשוקות, ובהרבה מובנים אולי תרמו לעובדה שהוא עצמו הפך להיות יוצר ואמן."

"מיסטר גאגא". הרומן עם נהרין החל לפני 25 שנים (צילום גדי דגון)

שנים רבות סירב אוהד נהרין לשתף פעולה עם האחים היימן, מתוך אידיאולוגיה סדורה לפיה תיעוד של מחול מנוגד באופן מהותי להיעלמות, המקודשת בעיניו, של המחול בסוף כל הופעה. בשנת 2007 התרצה נהרין ופתח את שערי הסטודיו בסוזן דלל בפני היימן והמצלמה שלו. "מה שהתחיל כסרט קאמרי קטן וצנוע על תהליך היצירה של אוהד נהרין הפך במרוצת הזמן להפקה הרבה יותר מורכבת, עמוקה ואפית, שלמעשה מקיפה את כל שנות חייו ויצירתו של אוהד," אומר היימן, "החל מהילדות שלו בקיבוץ מזרע, דרך השירות צבאי שלו בלהקת פיקוד צפון, שם הוא עשה למעשה את הכוריאוגרפיה הראשונה שלו, עבור בשנים בהן חי ויצר בניו יורק כרקדן וככוריאוגרף, בין היתר בלהקה של מרתה גרהאם, וכמובן כל 25 השנים האחרונות, בהן הוא המנהל האמנותי של להקת בת שבע."

מתוך  "מיסטר גאגא". סיפור החיים הבלתי שגרתי של אוהד, מעביר בעיני מסר  נשגב ומיוחד על הצורך לחפש את הדרך שלך בעצמך" (צילום גדי דגון)

המפגש בין תומר ואוהד מהווה את התשתית הרגשית והאמנותית של הסרט, שעל אף שהושלם לפני זמן קצר יחסית כבר הספיק להציג בפסטיבלים דוקומנטריים נחשבים באמסטרדם ובפירנצה. "לשמחתי הרבה הסרט מצליח לגעת באנשים גם אם הם לא באים בהכרח מאהבת מחול מטורפת", אומר ברק. "אנשים שלא שמעו מעולם על אוהד נהרין או על להקת בת שבע בוכים וצוחקים ומתרגשים לא רק מהמחול עצמו, אלא גם מסיפור החיים הבלתי שגרתי של אוהד, שמעביר בעיני מסר מאוד נשגב ומיוחד על הצורך לחפש את הדרך שלך בעצמך, לא לעגל פינות, לא לעשות לעצמך הנחות ולא ללכת בשבילים המקובלים של החיים."

הסרט "מיסטר גאגא" מוקרן בימים אלה ב-15 בתי קולנוע שונים ברחבי הארץ, בכ-150 הקרנות בשבוע – הפצה מאוד לא טריוויאלית לסרט דוקומנטרי. ביום חמישי הקרוב, 3.12.15, (בשעה 21:15) אף תתקיים ב"לב שוהם" הקרנה חגיגית של הסרט, שבסופה ישוחחו יוצרי הסרט, הבמאי תומר היימן, המפיק ברק היימן והתחקירנית טלי שמיר ורצברגר עם הקהל. "חלק נכבד בעיני מסוד קסמו של הסרט טמון בעובדה שהצוות היצירתי והאמנותי שלו היה מורכב מאנשים שבאים מרקעים אחרים לגמרי, כמו למשל טלי, שתרמה תרומה מכרעת להבנה ולפרשנות של יצירות המחול, שהרי ניתן לפרש ולהבין כל אחת מהן בכל כך הרבה אופנים," אומר היימן. "זו גם הסיבה שאני כל כך מתרגש לקראת ההקרנה בשוהם. אנחנו מאוד מתרגשים ושמחים שהסרט פוגש קהלים רבים ומגוונים גם מחוץ לתל אביב".