"הקול בראש". תסריט ובימוי: פיט דוקטר. שחקנים: איימי פוהלר, פיליס סמית', ביל הדר, לואיס בלאק, מינדי קלינג, קייטלין דיאז, ריצ'רד קינד, דיאן ליין, קייל מק'לכלן. ארה"ב, 2015. 94 דקות. 5 כוכבים.
בתחילת שנות התשעים שודרה בארץ, בדיליי של שנתיים מארצות הברית, הקומדיה "בראש של הרמן", שבבסיסה קונספט מעניין: היא סיפרה במקביל את סיפורו של הרמן ברוקס, צעיר ניו יורקי העובד כבודק-עובדות בבית הוצאה לאור, ושל ארבעת הדחפים המרכזיים שלו: השכל, הרגש, הפחד והתשוקה. כל אחד מהם גולם ע"י דמות אחרת, וסביב כל החלטה שהיה הרמן צריך לקבל ניהלו ביניהן הדמויות שבראשו דיונים ומריבות. מדובר היה בקומדיה חביבה יחסית, אבל לא כזו שזכתה בפרסים כלשהם או הותירה חותם, ואחרי שלוש עונות היא ירדה מהאוויר ושחקניה המשיכו לפרויקטים מעניינים יותר. המוכרים ביניהם, ששיחקו את שני ידידיו של הרמן בעולם האמיתי, הם יארדלי סמית' והאנק עזריה. שניהם מדבבים עד היום ב"משפחת סימפסון".
למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר, משחזר "הקול שבראש", הסרט החדש של אולפני פיקסר, את הקונספט החמוד הזה. על הדרך הוא משחזר גם את ימי תור הזהב של האולפן, הימים שלפני האיחוד עם דיסני, ואת תמימות הדעים המשבחת של המבקרים. את ארבעת הדחפים שבראש מחליפים חמישה רגשות: שמחה (איימי פוהלר), עצב (פיליס סמית'), פחד (ביל הדר), כעס (לואיס בלאק) וגועל (מינדי קלינג). את הרמן, הצעיר הניו יורקי, מחליפה ילדה בת 11 בשם ריילי (קייטלין דיאז). ואת ההתמודדות עם עולם העבודה והדייטינג מחליפה התמודדות מלחיצה לא פחות: מעבר ממינסוטה הכפרית אל סן פרנסיסקו, על סיפו של גיל ההתבגרות. אם כל זה לא מספיק, תאונה בחדר הבקרה גורמת לכך ששמחה, מנהלת הרגשות בדרך כלל, ועצב, שעל פי רוב לא מרשים לה לגעת בכלום, נזרקות מחדר הבקרה אל תהומות הנפש. במקביל לריילי, שצריכה למצוא מחדש את מקומה בעולם, צריכות השמחה והעצב שלה למצוא את דרכן בחזרה, במטאפורה מהממת לקיפאון הרגשי שעלול לפקוד אותנו לפעמים כששינויים גדולים מתרגשים עלינו.
זהו אחד מסיפורי ההתבגרות היפים, החכמים, המרגשים, הכואבים והמפחידים שנראו אי פעם על המסך הגדול. ההנפשה והעיצוב של עולם הנפש, עולמה הפנימי של ריילי, הוא לא פחות ממהמם. הרגשות, על פי "הקול בראש", הם המנהלים את חיי היום יום שלנו, והם אלה שמהווים את הסנן לכל השאר: למה נשמר כזיכרון ליבה ומה נדחק אל תהומות השכחה, למה שבונה ומעצב את האישיות שלנו ולמה שמוקרן לנו בחלומות (בדימוי מבריק של אולפן סרטים). על הדרך נתקלות עצב ושמחה גם בקונספטים מורכבים יותר, כמו רכבת מחשבות או חשיבה אבסטרקטית, ולומדות שלעצב חשיבות גדולה גם בחיים מאושרים. מבחינה זו, הדמות שמתפתחת הכי הרבה בסרט היא דווקא עצב, הדחויה ברגשות, בדיבובה המבריק של פיליס סמית' (פיליס מ"המשרד").
לצד רגעים מצחיקים מאוד, ומרגשים מאוד (לדוגמה הקטע בו שמחה וריילי מחליקות בצוותא על הקרח, או חד הקרן הצבעונית המככבת סרטי החלומות של ריילי) יש כמה רגעים שוברי לב, ובהם התפרקותם של חלק מאיי האישיות של ריילי, או גורלו העגום של בינג-בונג (ריצ'רד קינד), חבר הילדות הדמיוני שלה. מסיבה זו לא בטוח שהסרט מתאים לילדים צעירים מאוד. גם פיתוח הדמויות לא אחיד: בעוד שמחה ופחד לומדות דבר או שניים ומתבגרות ביחד עם הגיבורה שלהן – כעס, פחד וגועל נשארות דמויות של ביט אחד, ועד עכשיו לא לגמרי ברור לי תפקידה של גועל במערכה (ייתכן שנכון יותר היה לקרוא לה בוז). אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת עושר הדימויים, התסריט השנון והבימוי החכם של פיט דוקטר, האנימציה המהממת תמיד ואינספור ההברקות שהיא מאפשרת. המעוף הזה בדיוק הוא מה שהופך את פיקסאר לשם דבר בתעשייה, את הציפיה לסרט חדש שלהם לבלתי נסבלת, ואת הצפייה בו, כשהוא מגיע בסופו של דבר, לעונג צרוף ומושלם. וגם אם בשנים האחרונות ידע האולפן נפילות קטנות, וביכר סרטי המשך על יצירות מקוריות- זה ללא ספק המצב במקרה הנוכחי.
וכרגיל אצל פיקסאר, יש תופינים. דווקא הסרטון המקדים, לבה, המספר את סיפורו של הר געש מזמר המחפש אהבה, הוא הפחות מוצלח שבהם. חכו לסוף הסרט, המתינו בסבלנות במהלך הכתוביות ותזכו לראות את חדרי הפיקוד, ועולמות הנפש, של יצורים שונים שריילי פוגשת בדרכה. במהלך הסרט – וגם בטריילר המבריק – אנו מקבלים הצצה לחדר הפיקוד של אמא (דיאן ליין) ואבא (קייל מק'לכלן). אבל הכתוביות מפגישות אותנו בין השאר עם חדרי הבקרה של מתבגר שטוף הורמונים, אחת מהילדות הקוליות בכיתתה החדשה של ריילי, וחתול. חתול! הכמה שניות האלה בתוך הראש שלו הם ככל הנראה הבדיחה המוצלחת ביותר בסרט, ובתוך סרט שהוא ברובו מצחיק – זה אומר לא מעט.
