בשבוע שעבר, אחרי מספר חודשים שלא ראה את סרטו "פרינסס שואו", התיישב עידו הר באולם מספר 1 של סינמטק תל אביב כדי לצפות בסרט כאחד האדם. "כבר כמה חודשים שלא ראיתי את הסרט בצורה כזאת. הפעם הראשונה שראיתי אותו ביחד עם קהל, וביחד עם סמנתה שהגיעה לארץ במיוחד, הייתה בפסטיבל ירושלים, וזו הייתה חוויה חזקה מאוד. גם בטורונטו, באמסטרדם ובסבב פסטיבלים די גדול בארצות הברית יצא לי לראות את הסרט עם קהל, וזה תמיד חוויה חזקה ומשמעותית. אז הלכתי לראות את זה באולם הגדול של הסינמטק, איזה שלוש מאות ומשהו איש, וישב לידי גבר בן כשבעים, וב-15 דקות האחרונות הוא בכה וכל הזמן ניגב את העיניים. כבר שכחתי איפה הקהל צוחק, ואת המקומות של השקט הזה. בארצות הברית, אגב, זה לאו דווקא ככה. אנשים צוחקים במקומות אחרים, זה משהו אחר."

הסרט הרביעי

"פרינסס שואו" הוא סרטו הדוקומנטרי הרביעי של עידו הר, בן 42, במקור מהיישוב שילת. הוא סיים לימודי קולנוע בסם שפיגל, ולאחריהם ביים את "סבא סיביר", מסע אישי משפחתי שלו ושל אמו בעקבות אביה, שנותק איתו הקשר אחרי מלחמת העולם השנייה; "מלון תשעה כוכבים", שצולם במודיעין ועוקב אחר צעירים פלסטינים שמתחבאים בגבעות שבשולי העיר ועובדים בה בבניין; ו"ימי גיוס", שליווה מתגייסים בארבע מדינות שונות: בישראל ורוסיה, שיש בהן גיוס חובה, ובארה"ב וצרפת, שיש בהן צבא מקצועי שכיר. בנוסף, ערך מספר סרטים דוקומנטריים, לקולנוע ולטלוויזיה, ובין השאר ערך סרט לטלוויזיה האמריקאית עבור ג'ונתן דמי, הבמאי של "שתיקת הכבשים".

"פרינסס שואו", שמוקרן בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, כמו גם בסינמה סיטי – הישג לא מבוטל עבור סרט דוקומנטרי – זכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים, והתקבל עד היום ללמעלה מחמישים פסטיבלים ברחבי העולם. במהלך חודש מאי הוא צפוי לעלות להקרנות מסחריות בארצות הברית, בהפצה משולבת של שתי חברות גדולות: מגנוליה, שהפיצו בארה"ב את "חתונה מאוחרת ו"מי מפחד מהזאב הרע", ופרטיסיפנט, חברה שמתמקדת בסרטים שעושים שינוי, ולקחה חלק בין היתר בהפקה של "לינקולן" ובהפצה של זוכה האוסקר האחרון, "ספוטלייט". "אני וקותימן ניסע מפה, נפגוש שם את סמנתה, נעשה שם כמה הופעות בכמה ערים, וזו תהיה החשיפה הגדולה של הסרט", הוא אומר.

לתפוס את הרגע

"פרינסס שואו" מספר על החיבור בין המוזיקאי הישראלי קותימן (אופיר קותיאל), המתמחה במאש-אפים – שילוב בין מספר קטעי מוזיקה, על פי רוב של יוצרים אנונימיים, לכדי יצירה אחת – לבין סמנתה מונטגומרי, עובדת סיעודית המכנה את עצמה "פרינסס שואו" ומעלה ליוטיוב שירים שכתבה, בשילוב מעין יומן מצולם בו היא מספרת, בפתיחות מדהימה, על חייה. "אני מכיר את קותימן כבר הרבה שנים, אנחנו מיודדים, והרבה זמן רציתי לעשות פרויקט בהשראת העבודה שלו." מספר הר. "לפני שש שנים הוא התחיל לעשות את המש-אפים. הוא עושה את זה מתוך עניין מוזיקלי, זה חלק מהיצירה שלו, מהאמנות שלו. הוא מחפש את האנשים שמעלים שירים שעשו לרשת, שלא זוכים להרבה צפיות, והוא יוצר את הסימפוניה האודיו-ויזואלית הזאת. הוא ממש היה חלוץ של הדבר הזה. היום אפשר לראות עוד אנשים שעושים את זה, אבל אז זה היה מאוד חדשני. ראיתי עבודות שהוא עשה וחשבתי על אותם מוזיקאים וזמרים שמופיעים בפרויקט שלו ועל הרגע שבו הם מגלים שהם חלק מהדבר הזה. כשהוא הראה לי את הפרויקט של סמנתה, אמרתי שזו הזדמנות לנסות ולבדוק את הנושא.

אני זוכר שהוא הראה לי את השיר שלה שהוא עבד עליו, ושהתאהבתי בו משמיעה ראשונה, שאלתי מי זאת ואז הוא הראה לי כמה קליפים בערוץ היוטיוב שלה, ואני זוכר שממש נשאבתי לתוך הערוץ שלה, הייתי מרותק ממש. הרגשתי שהיא מבינה על מה היא שרה. ניסיתי להבין מי היא, מאיפה היא, היא משתפת כמעט בהכל אז יכולתי להבין די הרבה. היא דיברה על המרדי גרא אז הבנתי שהיא גרה בניו אורלינס. היא מדברת על מקום העבודה שלה, על סיפור החיים הקשה שלה, אז הרגשתי שאני קצת מתחיל להכיר אותה. באותה תקופה הייתי בטוח שאני רוצה לעשות סרט עם כמה דמויות ומוזיקאים שמשתתפים בפרויקט שלו, ותיחקרתי אנשים נוספים. סמנתה הייתה המוזיקאית הראשונה שיצרתי איתה קשר."

ספר לי על הפגישה הראשונה שלכם.

"הייתי בארה"ב בנסיעה אחרת. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות, פניתי אליה דרך פייסבוק והיא הסכימה להיפגש איתי. נסעתי לניו אורלינס, נפגשנו בלובי של מלון קטן שהתאכסנתי בו, והיא הגיעה עם חברה שתשמור עליה, כי היא לא ממש קנתה את הסיפור של בחור שמגיע מהקצה השני של העולם, והייתה די חשדנית בהתחלה. אני זוכר שישבנו שם במלון, והחברה שומרת מרחוק, והתחלנו לדבר, ומהר מאוד הרגשנו מאוד נוח ביחד. באותו ערב כבר יצאנו לאחד המועדונים בניו אורלינס, מהסוג שאפשר לראות בסרט, והתאהבתי לא רק במוזיקה אלא גם בדמות שלה, במי שהיא כאדם. יום למחרת כבר צילמתי אותה בבית אבות שבו היא עובדת, וממש התרגשתי לראות אותה מטפלת שם בקשישים ודואגת להם. כשחזרתי הביתה התחלתי לערוך את החומרים, והייתה לי תחושה מאוד חזקה לגביה, אבל במקביל המשכתי ופגשתי עוד מוזיקאים, זמרות באנגליה ובארצות הברית, ולקח לי כמה חודשים להבין שהסיפור של סמנתה הוא הסיפור שאני רוצה לספר. מהרגע שהבנתי את זה, במשך קרוב לשנה, הייתי נוסע אחת לכמה זמן לניו אורלינס לשבוע-עשרה ימים, מצלם, חוזר, עורך, מצלם את קותימן, עד שלאט לאט הסרט נאסף והגיע לסיום."

וכל הזמן הזה היא לא ידעה שהיא הגיבורה של הסרט.

"כשהתחלנו את הפרויקט אמרתי לה שאני עושה סרט על יוטיוברים, על אנשים שכותבים שירים, מעלים אותם לרשת ומקווים שמישהו ישמע ואולי יצא מזה משהו בכיוון המקצועי. שיהיו עוד דמויות ועוד מוזיקאים. וזה כל מה שאמרתי לה עד לרגע הגילוי, שנראה בסרט."

זה היה רגע מרגש בטירוף.

"אני הייתי בהיסטריה באותו יום, כי ברור שזה רגע קריטי לסרט ושאני חייב לתפוס אותו, אבל היה לי חשוב מאוד לתפוס אותו כמו שהוא היה קורה גם אם לא היו עושים סרט. ידעתי מתי זה יעלה לרשת והייתי בטוח שתוך כמה דקות היא תגלה את זה, כי בכל פעם שקותימן מעלה פרויקט הוא מצרף קישורים לערוצים של כל המוזיקאים שמשתתפים לפרויקט שלו. אני זוכר שאכלנו ארוחת בוקר באטלנטה, ואני מוכן עם המצלמה, ופתאום יש צלצול של התראה והיא מרימה, מסתכלת, לא מבינה מה קורה ומניחה חזרה. ואז זה קרה שוב, ושוב, ולקח משהו כמו חמש-שש שעות עד שהיא הבינה, ואני כבר התחלתי להילחץ, מתי יקרה הרגע? והפחד הזה לפספס אותו. אבל באמת שעד הרגע הזה לא היה לה מושג על הפרויקט של קותימן."

כמה זמן אתה ידעת?

"אני ידעתי מהרגע שראיתי את הפרויקט לפני שהוא עלה. נפגשנו בפעם ראשונה בנובמבר, והשיר עלה בספטמבר… אז תשעה או עשרה חודשים."

תשעה או עשרה חודשים שאתה מסתיר ממנה את זה.

"שאני יודע שקותימן עושה את השיר הזה, והיא לא. היא הרי הייתה מגלה בסופו של דבר, וסביר להניח שהיא הייתה מגלה את זה באותה הצורה. אז רציתי לתעד את חדוות הגילוי ולא רציתי להרוס אותה, לא לה ולא לקותימן, כי ידעתי שזה רגע מאוד מאוד משמעותי."

חשיפה תרפיוטית

אבל לא רק במוזיקה נטו עוסק פרינסס שואו, אלא גם בחוויות שמעצבות אותה. במהלך הסרט מספרת סמנתה לצופים, כמו גם את לעוקבים אחריה בערוצי היוטיוב והאינסטגרם שלה, על האלימות שספגה בבית, על ההתעללות והאונס שעברה, על הגאווה שהיא חשה בשל העובדה שהצליחה להגן על אחותה. "זה משהו שמאוד השפיע על החיים שלה, בכל כך הרבה רבדים, וזה גם משהו שהיא מדברת עליו." אומר הר.

איך אתה הרגשת מולה הרגעים האלה?

" זו פעם ראשונה שאני פוגש את הנושאים האלה כל כך מקרוב, וזו הייתה חוויה מאוד מטלטלת לעמוד מול העוצמות האלה, ומול סיפורים מאוד קשים שרובם, אגב, לא בסרט. זו חווית חיים אכזרית וקשה, וזה היה נוכח לאורך כל הצילומים, כי זה הכתיב והשפיע על החיים של סמנתה וזה צף פעמים רבות. יש משהו בסמנתה וביכולת שלה לדבר על זה שמאוד הרשים אותי."

היא מאוד פתוחה. מאוד ורבלית.

"נכון."

יש משהו כמעט תרפיוטי בצילום שלה את עצמה. כמו תחליף לפסיכולוג.

"אחד המוטיבים המרכזיים בסרט זה היכולת של יצירה בכלל, ומוזיקה בפרט, לרפא, להקל, ובמקרים מסוימים אני חושב אפילו להציל חיים. זה משהו שחשבתי עליו הרבה במהלך היצירה הזאת, ואני חושב שהסרט הזה, הסיפור הזה, לא יכול היה להתרחש לפני 15-20 שנה. זה משהו שמאוד רלוונטי לתקופה הזאת, היכולת של אנשים בקצוות שונים של העולם להתחבר, לתקשר, לשתף אחד את השני, ליצור ביחד משהו, זה משהו שהוא בעיני מדהים. וזה מאפשר להרבה אנשים, שלא בהכרח יש להם את היכולת והכוח והמזל והמשאבים, להגיע לבמות שהם שואפים עליהם, וגם פותח איזשהו פתח ליצירות שיכולות להיות הרבה יותר חדשניות, חתרניות, ייחודיות."

אבל מעבר ליצירה, יש פה גם את הסיפור האנושי. הוא מן הסתם נוגע באנשים לא פחות מהמוזיקה שלה.

"כשסמנתה נוכחת בהקרנות ועולה לדבר אחריהן עם הקהל אפשר ממש לראות את היכולת שלה להתחבר ולתקשר עם אנשים, ולהבין, ואני חושב שהדבר הזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה שלה. יש לנו לא מעט הקרנות שבהן היא נוכחת, גם בארץ וגם בארה"ב, שבסופן ניגשות נשים לסמנתה, או פונות אליה דרך הפייסבוק, ומספרות לה שגם הן ניצולות של התעללות. קורה לא פעם שסמנתה עוזבת הכל ולוקחת אותן הצידה ומדברת איתן, ולפעמים הקשרים האלה גם ממשיכים אחר כך, ורואים שהיא נותנת להם כוח."

אתה אומר שבמהלך הצילומים עלו דברים שהחלטת לא להכניס.

"היו דברים שהרגשתי שזה יותר מדי. חשבתי שחשוב מאוד שהנושא הזה יהיה בסרט, כי הוא באמת גורם מאוד משמעותי בחיים שלה וחשוב שאנשים ידעו, כי זה משהו שהכתיב לה את הדרך. אבל בשלב העריכה הרגשתי שאני לא רוצה להיכנס לזה יותר ממה שמוצג בסרט."

למה? מה הפחיד אתך?

"קודם כל אולי הרצון לשמור עליה. אבל הרגשתי גם שמבחינת החשיבות זה קיים בסרט, והצופה יודע את זה, והכניסה לפרטים בעיני לא הייתה הכרחית. אני חושב שמי שרואה את הסרט מרגיש את הכאב העצום והטראומה שמלווה את החיים שלה."

ומעבר לזה זה אולי מציצני?

"לגמרי. אני כל הזמן שואל את עצמי מה להכניס ולמה. אז ברור לי שאם לגיבורה של הסרט יש כזה סיפור בעברה זה חשוב להביא אותו, אבל השאלה היא כמה להביא, ומתי זה הופך לפולשני ומציצני ולא הכרחי."

בסרט היא נחשפת מאוד, אבל על הצד השני של המשוואה – על קותימן – אנחנו לא יודעים כמעט שום דבר.

"תוך כדי העשייה הבנתי שמוטיב חזק מאוד בסרט הוא האלמנט של הבדידות. אצל סמנתה זה משהו שמרגישים מייד. היא גרה לבד וחלק מההתמודדות שלה זה לצלם, להעלות לרשת, לדבר, לצעוק כשצריך, לשתף את מי שאפשר בחוויות שלה. אצל קותימן הרגשתי שזה קצת הפוך, זו חוויה של התכנסות. הוא עובד לבד, הוא נמצא שעות ארוכות בדירה שלו מול המחשב ויוצר את הדברים האלה. והחלטתי שזה משהו שאני זורם איתו, כל אחד עם מאפייני האישיות שלו וצורת ההתמודדות שלו: סמנתה היא מאוד מאוד משתפת ופתוחה, וקותימן הרבה יותר מכונס ועם עצמו. בסופו של דבר הם גם משלימים אחד את השני בנושא הזה."

מישהו שומע אותי

במהלך הסרט ניתן לשמוע שלוש יצירות שונות שיצר קותימן על בסיס שיריה של סמנתה. בעקבות צילומי הסרט, והמפגש ביניהם המתועד בו, הולך להיוולד לשניים אלבום משותף, שאמור לצאת בחודשים הקרובים. "היא הגיעה לארץ לפרמיירה, ובזמן הזה הם הקליטו ביחד שירים חדשים לאלבום." מספר הר. "זה די מדהים, האמת. לא היה לי מושג לגבי ההצלחה וכל מה שיקרה אחר כך. שמחתי כמובן שזה קרה, אבל בטח שלא ציפיתי."

אתם שינית לה את החיים.

"אולי שינינו אחד לשני. אני חושב שיש פה משהו מאוד דואלי, מאוד הדדי, בכל המשולש הזה של סמנתה וקותי ושלי. כל אחד קיבל משהו וכל אחד נתן משהו. מבחינתי, הנתינה הגדולה לסמנתה היא בכך שכל חייה היא חיה בתחושה גדולה של בדידות, עם כמיהה להישמע ולהיראות – ואת החוויה הזו, שיש מישהו שמקשיב לה ומאמין לה ורואה אותה, כן הצלחנו לתת לה. אני חושב שזה משהו מאוד משמעותי בשבילה".

וזה לא הולך ברגל. אבל יש לה מיליוני צפיות ביוטיוב. היא מופיעה על במה, מול קהל.  

"כרגע מוקדם להגיד שאכן חל שינוי במובן הקונקרטי. בימים אלה היא אמנם עובדת ביחצ"נות של הסרט, ומסתובבת איתו בכל ארצות הברית וברחבי העולם, אבל אחרי היציאה של הסרט היא תחזור לחיים שלה ולעבודה שלה בבית האבות בניו אורלינס, אלא אם כן יצוצו דברים אחרים מהכיוון של הקריירה המוזיקלית. אנחנו מאוד מקווים שזה יקרה לה, ויש על הפרק מספר דברים, אבל אנחנו לא יודעים, עוד מוקדם להגיד שהשתנו החיים."

יש התעניינות, אתה אומר?

"יש הרבה התעניינות מצד גורמים בעולם המוזיקה בארצות הברית. אני מקווה שאכן יצא מזה משהו בשבילה."

ומה איתך? מה הסרט עשה בשבילך?

"ברמה המקצועית, ההצלחה של הסרט היא בסדר גודל שלא הכרתי לפני כן. עצם זה שקולנוע תיעודי מגיע להקרנות מסחריות, כאן ובארה"ב, זה משהו שקיוויתי ופיללתי לו וחלמתי שיקרה, ומרגש לראות את התגובות של אנשים, את האולמות המלאים. זה יצר הרבה התעניינות, בעיקר בחו"ל, לגבי פרויקטים עתידיים, אבל גם על זה עוד מוקדם לדבר."

אתה בקשר עם סמנתה?

"כמעט יומיומי. כל יום יש חוויות חדשות והקרנות חדשות, וכל שבוע הסרט נמצא במקום אחר בעולם. סמנתה נוסעת עוד יומיים ללוס אנג'לס ועוד שבוע לניו זילנד, אני חזרתי עכשיו מז'נבה, ואנחנו מדברים כמעט כל יום, מעדכנים ומספרים חוויות. זו חוויה מאוד מרגשות ואינטנסיבית."

בתמונה: עידו הר. "ברמה המקצועית, ההצלחה של הסרט היא בסדר גודל שלא הכרתי לפני כן" .צילום אינגריד מולר