"אקסודוס: אלים ומלכים". בימוי: רידלי סקוט. שחקנים: כריסטיאן בייל, ג'ואל אדג'רטון, בן קינגסלי, ג'ון טורטורו, אהרון פול, בן מנדלסון, סיגורני וויבר, היאם עבאס. ארה"ב, 2014. 150 דקות. 2 כוכבים
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר דודו טסה. "אקסודוס: אלים ומלכים", סרטו החדש של רידלי סקוט, הוא חתיכת כישלון מפואר. כישלון מרהיב, שמפיח חיים דיגיטליים במפעלי הבנייה של מצרים העתיקה ובעשר המכות שהוטחו עליה. כישלון מושקע, עם ארבעה תסריטאים ועשרות אלפי ניצבים מפוקסלים ורשימת קרדיטים שכוללת, לצד כריסטיאן בייל בתפקיד משה, גם את בן קינגסלי וג'ון טורטורו ואהרון פול וסיגורני וויבר בתפקיד קטנטן. כישלון יקר, 140 מיליון דולר עלות הפקתו. אבל כישלון.
"אקסודוס: אלים ומלכים" מתחיל את סיפור יציאת מצרים מנבואה שנותנת כוהנת דת לפרעה השליט (טורטורו), לפיה בקרוב מישהו יציל את המנהיג, והוא עצמו יהפוך למנהיג. את הנבואה שומעים שני בניו, הביולוגי רעמסס (ג'ואל אדג'רטון) והמאומץ מוזס (בייל), שהוא גם המוצלח והאהוב בין השניים. ומרגע שהיא מתגשמת, בקרב מרכבות זמן קצר לאחר מכן, מתחילה בין השניים יריבות סמויה, שבשיאה מגורש מוזס מן הארמון. את ההמשך – על העבד שמגלה את שורשיו האמיתיים, יוצא להנהיג את עם העבדים, מורד במלך שלצידו גדל ולבסוף מכניע אותו, וכל זה כשהוא עוטה שריון, נועל סנדלים ואוחז בידיו חרב – ראינו כבר בסרט אחר של רידלי סקוט, "גלדיאטור" משנת 2000. והקשר לסיפור יציאת מצריים המקורי, התנ"כי, הופך, איך לומר זאת בעדינות, רופף.
כמובן, בכל עיבוד של יצירה למסך הגדול – יהיה זה ספר, מחזה או סיפור תנ"כי – רשאי הבמאי לחופש אמנותי. אבל העיבוד הזה, ששחקניו כולם לבנים ולוחמיו לובשים שריון כבד בחום הלוהט של המדבר, כבר גרם לאחד מעמיתי לתהות בקול רם אם רידלי סקוט בכלל יודע איפה על הגלובוס ממוקמת מצרים. וזה לא נגמר פה: משה, כבד פה וכבד לשון בתנ"ך, הפך אליבא דה סקוט למנהיג צבאי שמוביל כת של טרוריסטים עבריים בפעולות נגד הצורר המצרי. המכות נראות כמו רצף של אסונות טבע. ים סוף לא נקרע, הוא נסוג. זה יכולה הייתה להיות סוג של אינטרפטציה חילונית, אם לא היו קוראים לסרט "אלים ומלכים" אבל מראים בפועל אל אחד שגובר בנוק-אאוט על האלילים של רעמסס. ואם לא היו מראים את אדוני צבאות מתווכח עם משה ומתייאש מהעם העקשן הזה, שמתעקש לזבוח לאלילים גם אחרי ניצל. זה לא אתאיזם, זו המחשה ארוכה ויקרה מאוד לטענה הנוצרית שיש אלוהים, ושהעברים כבר אינם העם הנבחר שלו.
יש לאקסודוס כמה נקודות אור קלושות, רמז לפוטנציאל שאולי היה פה לפני שההפקה ירדה מפסים. בן מנדלסון האוסטרלי נהדר בתור הגאף, מושל גיזה המושחת והנהנתן. המכות נראות נפלא, כמו גם מצרים הבנויה לתלפיות במבט-על. אלוהים כילד נעלב, עצבני ונקמן בצורה חסרת פרופורציות זו מטאפורה נהדרת לכל הורה טרי, וגם בוויכוח של משה מולו, על אכזריותה של מכת בכורות, יש טעם. מעבר לכך הסרט הולך לאיבוד. משך הזמן המוקדש לתקופה בה משה הוא נסיך בארמונו של פרעה, לגירוש שלו למדבר ולנישואיו לציפורה המדיינית, לעומת חזרתו להנהיג את העברים וליציאת מצריים עצמה הוא תמוה, בלשון המעטה. הדיאלוגים מלאי הפאתוס מגוחכים לא פעם, ובפרט בשני קטעים בהם חוזר התסריט על עצמו כדי להדגיש שיש פה סצינה מרגשת: פעם אחת במילות האהבה שאומר משה לציפורה, פעם שנייה במשפט שאומר רעמסס לבנו התינוק. המשחק של כל הנוגעים בדבר כמעט, ובפרט כריסטיאן בייל, זוכה האוסקר, הילד המעולה מ"אימפריית השמש", פאקינג באטמן, הביא אותי כמעט לכדי דמעות של תסכול. שלל האפקטים המיוחדים, שעליהם גאוותו של הסרט וההצדקה איכשהו לקיומו, הם בנאליים במקרה הטוב (קרבות המרכבות למשל, או מראות העברים בונים את הפירמידות) ומאכזבים ממש במקרה הרע (קריעת ים סוף). לא ברור מה בעצם רצה רידלי סקוט להשיג מההרפתקה המופרכת הזו. למה היה דחוף לו כל כך לחדש את הקלאסיקה של ססיל ב. דה מיל מ-1956, מלבד לנסות להוכיח שלו יש יותר גדול, ולהיכשל. להיכשל בענק.
(צילום יחצ)
