"האיש שנולד מחדש". תסריט ובימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו. שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, טום הארדי, דומנהל גליסון, וויל פורטל, פורסט גודלאק. ארה"ב, 2015. 156 דקות. 5 כוכבים.
עד כמה מורכבת הייתה הפקת "האיש שנולד מחדש", שמוביל השנה את המרוץ לאוסקר עם 12 מועמדויות? עד כדי כך מורכבת שאחרי שהבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו כבר התחיל לעבוד על הסרט ב-2011 הוא שם את הפרויקט על הולד (והלך בינתיים לביים את "בירדמן", שזיכה אותו באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט המקורי) כדי שהמפיק, ארנון מילצ'ן, יוכל לגייס את שארית התקציב להפקה שהוא רצה באמת. עניין פעוט של 135 מיליון דולר. עד כדי כך מורכבת שצולם בה רק שוט אחד ביום, כי איניאריטו והצלם עמנואל לובצקי החליטו שהם רוצים שהסרט כולו יצולם בתאורה טבעית. עד כדי כך מורכבת שכשהתברר שבבריטיש קולומביה שבקנדה, בה החלו הצילומים, אין מספיק שלג – נדדה הפקה כולה, על ציודה ואנשי צוותה, לניו זילנד, ואחר כך לארגנטינה. למעלה מחצי שנה בילו איניאריטו וצוותו בשלג, בקור של מינוס עשרים מעלות. אנשי הפקה פוטרו או נטשו. ציוד הוחלף. מצלמה דיגיטלית חדשנית (אלקסה 65) הוכנסה לשימוש, לראשונה, כדי להתמודד עם תנאי התאורה שמספק כל הלובן הזה שמסביב. ראשי מצלמה דיגיטליים הונפו אל על או צללו לעומק נהרות, בזמן שרחוק משם, באולפני הוליווד, אנשי אפקטים בראו יש מעין דובת גריזלית אימתנית, מדויקת עד רמת הבוץ על הפרווה והלכלוך בציפורניים. לפני כל אקשן שוחח הבמאי איניאריטו עם כל אחד מהניצבים – והיו מאות כאלה – כדי להסביר לו את רקע של הדמות שלו ומה בדיוק עובר עליה ברגע המדויק הזה, גם אם היא רק עוברת במקרה בקצה המטושטש של הפריים. ככה מורכבת הייתה ההפקה של "האיש שנולד מחדש". וזה. היה. כל. כך. פאקינג. שווה. את. זה.
"האיש שנולד מחדש" מבוסס על ספרו של מייקל פונקה, שמבוסס מצידו על סיפורו האמיתי והלא יאומן של צייד הפרוות יו גלאס (ליאונרדו דיקפריו), שבשנת 1832, במהלך מסע ציד בהרי הרוקי המושלגים, נפצע קשה במפגש עם דובת גריזלי, ננטש על ידי חברי משלחתו וזחל קילומטרים רבים בשלג – ההערכות נעות בין 80 ל-250 מייל – בחזרה לציוויליזציה. במילים אחרות, זה סיפור הישרדותו של אדם בתנאים בלתי אפשריים, כשהוא פצוע והעולם כולו קם להתנכל לו: החל באינדיאנים בני שבט עוין, דרך חברי משלחת צרפתית מקבילה וכלה בטבע הפראי הסובב אותו, כשלו אין אפילו כלי נשק בסיסי להגן על עצמו. לסיפור הזה הוסיף איניאריטו מימד נוסף: שני חברי הצוות הנוטשים אותו למות, פיצג'ראלד המבוגר והעוין (טום הארדי) וברידג'ר הצעיר והמצפוני (וויל פולטר) לא משאירים רק אותו מאחור, אלא גם את בנו הוק (פורסט גודלאק), האינדיאני למחצה. כך שליצר ההישרדות הטבעי והבסיסי נוסף מניע נוסף, חזק לא פחות: הרצון לנקמה.
יאמר מייד: "האיש שנולד מחדש" הוא לא סרט לכולם. הוא ארוך למדי, ואיטי, ו-156 הדקות שלו כוללות לא מעט שוטים ארוכים (ומיותרים) של צמרות עצים. בנוסף, חלק גדול מהסרט מתנהל למעשה כסרט אילם, גם בגלל שחלק גדול מהזמן גלאס נותר בשלג לבדו, וגם בגלל שכשהוא כבר נמצא בחברה – הוא לא יכול לדבר, כי הדובה קרעה לו את הגרון. מדובר, במילים אחרות, בסרט למיטיבי לכת. חובבי צילומי הנופים והארט האוס יתענגו עליו. אבל גם אלה שלא (כמו החתומה מטה) – מומלץ להם להתאזר בסבלנות. כי אז מגיעים הקטעים הטובים, והם שומטי לסת. 17 דקות של סצינת פתיחה מהממת, המתארת מתקפה פתאומית של אינדיאנים בני שבט אריקה על המשלחת. סצינת מתקפת הדובה, שהיא כל כך אמיתית, שאפשר ממש להריח את הבל הפה שלה. סצינת מרדף שבשיאה נופל גלאס, על סוסו, לתהום מושלגת. זה קולנוע כפי שקולנוע צריך להיות. קולנוע שמספר לך סיפור וממסמר אותך לכיסא. קולנוע שמהמם אותך במתקפה המתואמת שלו על החושים שלך, בעושר הוויזואלי שלו ובשלמות הסאונד ובסערה שהוא מחולל על המסך ובלב של הצופה. זה הקסם שבפנס הקסם. קולנוע שאי אפשר שלא לשבת ולתהות בסופו – ולמה לכחד, גם במהלכו – איך? איך לעזאזל הם עשו את זה?
ומילה על ליאונרדו דיקפריו. כבר למעלה מ-20 שנה – מאז ההתמודדות הראשונה שלו, ב-1994, על "מה עובר על גילברט" – נחשב דיקפריו ללוזר הנצחי של האוסקר. חמש פעמים הוא היה מועמד לפרס (גילברט, "הטייס", "לגעת ביהלום", "הזאב מוול סטריט" – עליו היה מועמד גם לפרס השחקן הראשי וגם לפרס הסרט הטוב ביותר, היות והיה אחד ממפיקיו), והפסיד. בפעמים אחרות, ובסרטים מעוטרים ומוערכים דווקא ("טיטאניק", "תפוס אותי אם תוכל", "כנופיות ניו יורק", "השתולים"), הוא לא כובד אפילו במועמדות. כשמצרפים את זה לחיבתו של ליאו לדוגמניות על ולתמונות פפראצי מזדמנות שלו ממסיבות חשק – קל לזלזל בו. אין טעות גדולה מזו. מדובר בשחקן רציני ומעמיק, עם הבנה עמוקה בקולנוע ויכולת מפעימה להיכנס לדמות ולהישאר בה. ב"האיש שנולד מחדש" הוא מצליח להעביר את מה שחווה הדמות שלו – שחלק גדול מהזמן לא יכולה לדבר – בעיקר באמצעות מבטים ושפת גוף. ובלי מילים מצליח ליצור איתה הזדהות טוטאלית. צרפו את זה לעובדה שהוא למד ניבים שונים של שפת אינדיאנים בשביל הסרט, שגם מחוץ לצילומים הוא נשאר בבגדיו ובאיפור כדי להישאר בדמות, שהוא נאבק בשלג, בקור של מינוס עשרים מעלות, עם איש ירוק – וקבלו את התשובה לשאלה למה דיקפריו חייב השנה לאחוז סוף סוף בפסלון המוזהב. אם לא על התפקיד – לפחות על המאמץ.
