"גרימסבי". בימוי: לואי לטרייה. תסריט: סשה ברון כהן, פיל ג'ונסון. שחקנים: סשה ברון כהן, מארק סטרונג, פנלופה קרוז, איילה פישר, רבל ווילסון. בריטניה/ארה"ב, 2016. 83 דקות. 3 כוכבים.
זה כבר הסרט החמישי של סשה ברון כהן שמגיע למסך הגדול (קדמו לו "עלי ג'י", "בוראט", "ברונו" ו"הדיקטטור", המבוססים על דמויות שאת כולן הוא יצר. ויש גם סרטים בהם לקח חלק כאחד השחקן, כמו "עלובי החיים" ו"הוגו"). אחרי צפייה מדוקדקת בכולם, אין לי מנוס מלהסיק שלבחור הזה יש איזה קטע עם אשכים. הכדורים השעירים הללו שביים בכל סרטיו, כהאדס העולה מן השאול. ב"בוראט" הם התנדנדו מול פרצופו במהלך סצינת ההיאבקות של בוראט עם האמרגן שלו. ב"ברונו" הוא תלה את מבושיו מול פניו המופתעות של הראפר אמינם. עכשיו, ב"גרימסבי", הוא עולה מדרגה, בסצינה בה נאלצת הדמות אותה הוא מגלם, נובי, למצוץ את אשכיו של אחיו, הסוכן החשאי סבי.
בכלל, עליית מדרגה הוא משפט שמאפיין לא רע את הסרט הזה. אמנם, סשה ברון כהן הוא סשה ברון כהן, ואין לצפות מסרטיו שיפגינו מופת של תחכום ועידון. אבל בכל הנוגע לוולגריות שלו והנטייה לדחוף לנו בפרצוף שלל איברי גוף מוצנעים, על נוזליהם, הוא באמת מתעלה על עצמו הפעם. ואם בכל הנוגע לסוג ההומור הספציפי מאוד שלו, ברון כהן עושה את אותו הדבר רק בווליום גבוה במיוחד – בכל הנוגע לעלילה חל הפעם חידוש: לראשונה, סרטו אינו סרט מוקומנטרי, בו הוא מפגיש את דמותו הבדויה עם אנשים אמיתיים, ועל הדרך חושף את בורותם וגזענותם. "גרימסבי" הוא פיצ'ר לכל דבר ועניין, עם עלילה קוהרנטית שבמרכזה הדמות אותה הוא עצמו מגלם, בחור פשוט מהעיירה גרימסבי שבצפון אנגליה, בן זוג ללינדזי (רבל ווילסון) ואב ל-11 ילדים, שלאחר 28 שנים מצליח לאתר את אחיו האובד, שנשלח בילדותם לאימוץ. האח, סבסטיאן (מארק סטרונג), הוא כאמור סוכן חשאי, שכתוצאה מהמפגש המחודש עם אחיו, במהלך אירוע שמובילה הפילנתרופית רונדה ג'ורג' (פנלופה קרוז), עושה טעות קריטית שעולה לו בקריירה שלו. כעת מוצאים את עצמם האחים מגרימסבי נמלטים מסוכן חשאי קטלני וחסר עקבות שנשלח לחסלם, כשבמקביל הם מנסים לטהר את שמו של סבסטיאן ולהציל את העולם.
והעלילה הזאת, וגם זה מפתיע, מתנהלת כסרט אקשן לא רע בכלל. עם קצב נכון ומניעים עלילתיים סבירים והתנהלות הגיונית – במסגרת המגבלות כמובן – של הדמויות. הבמאי לואי לטרייה, שהרזומה שלו כולל בין השאר את צמד סרטי הפעולה "טרנספורטר" ואת סרט המתח "האשליה", הרים פה כמה סצינות אקשן מוצלחות למדי, המתרחשות בין השאר ברחוב אנגלי מוזנח, בריזורט מפואר בדרום אפריקה ועל ספינת דיג אינדונזית. בין לבין משובצות נגיעות דרמה משפחתית, הכוללות זיכרונות של נובי וסבי מילדותם, ששופכים אור על הנסיבות שהפרידו ביניהם. הסצינות הללו מעוצבות בסגנון עדות ההולמרק, ויכולות היו להיות נוגעות ללב, אם זה לא היה סרט של סשה ברון כהן, שדואג להגחיך גם אותן.
מה שמחזיר אותנו, שוב, להומור של סשה ברון כהן, ולעובדה שמדובר בסרט מצחיק. מאוד מאוד מצחיק, למעשה, ומערבב הומור נוזלי גוף עם ידוענים, טבע ופערי מעמדות, שהבריטים כל כך אוהבים להתעסק איתם. כשניתכת עליך ארטילריה כבדה כל כך קשה לדעת מתי אתה צוחק כי הבדיחה מוצלחת באמת, ומתי אתה צוחק כי הרגע הראו לך משהו שכל כך דוחק אותך אל הקצה, שהתגובה היחידה האפשרית היא לצחוק. וזו הגדולה האמיתית של סשה ברון כהן: במסווה של הומור דוחה במיוחד הוא מעמת כל אחד מאיתנו עם הגזען בקטן שבתוכו. כי כנראה שיש סיבה לכך שאתם צוחקים חזק במיוחד כשגבר מוצץ את הביצים של גבר אחר, או בסצינות הסקס של נובי עם נשים שמנות מאוד. ועם יד על הלב: עד כמה, לאור מפגן ההתבהמות של נובי וחבריו מגרימסבי, יש בך את הקול הקטן הזה שלוחש שוואלה, אולי התוכנית המפלצתית הזאת להשמדת המעמדות הנמוכים, על ילדיהם הבורים ומפגני האלימות שלהם במשחקי כדורגל, יש בה איזה משהו? כדור הארץ גוסס, אחרי הכל. אין מספיק משאבים לכולם. ואם לא זה, אז לפחות לפטור את העולם מנוכחותם של דונלד טראמפ ודניאל רדקליף. זה גזען מטונף, זה עוד עלול לעשות עוד סרט כמו " קרניים".
