"12 שנים של עבדות". בימוי: סטיב מקווין. תסריט: ג'ון רידלי, על בסיס ספרו של סולומון נורת'אפ. שחקנים: צ'יווטל אגיופור, לופיטה ניונגו, מייקל פסבנדר, בנדיקט קומברבץ', פול דאנו, פול ג'יאמטי, בראד פיט. ארה"ב, 2013. 134 דקות. 5 כוכבים, צילום יח"צ
תארו לעצמכם שמחר בבוקר אתם נלקחים ממשפחתכם וחבריכם, מועברים לארץ אחרת ונמכרים לעבדות. הזכויות שלכם לא מעניינות אף אחד. גם המקצוע שלכם לא. אולי תילקחו לעבוד בחקלאות, אולי בעבודת כפיים אחרת, אולי הממונה שלכם יהיה נחמד ואנושי ואולי בור מרושע ומתנשא. אבל בכל שלב תהיו חשופים לאפשרות לעבור מיד ליד, כמו רכוש; תצטוו לעשות את כל מה שאומרים לכם, גם אם אתם שונאים את זה; אם יש לכם ילדים – יוכלו לקחת אותם מכם, ואם תתמרדו תהיו חשופים לענישה גופנית או לנכות או למוות, כי החיים שלכם לא שווים יותר מהכסף ששילמו עבורכם, ואיש לא מוכן לעזור. נסו לדמיין את זה. לדמיין באמת. הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, המתוארת בסרט "12 שנים של עבדות", הייתה מנת חלקם של לא מעט שחורים בארה"ב הגזענית של אמצע המאה ה-19.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של סולומון נורת'אפ (בגילומו של צ'יווטל אגיופור), אדם חופשי ממוצא אפרו-אמריקאי, נשוי ואב לילדים המתפרנס מנגינה בכינור, שבשנת 1841 – בה העבדות כבר נאסרה בצפון ארה"ב אבל עדיין רווחה בדרומה – מרומה על ידי צמד נוכלים, נחטף ונמכר לעבדות בדרום המדינה. כבר ברדתו מהספינה נלקח ממנו שמו ע"י סוחר העבדים (פול ג'יאמטי) והוא מקבל שם חדש: פלאט. אחר כך הוא נמכר למר פורד ההומני (בנדיקט קומברבץ'), שם הוא מסתדר בנוחות יחסית, אבל כשהוא מצליח לריב עם מנהל העבודה טיביאטס (פול דאנו) וניצל מלינץ' – מוכר אותו פורד למר אפס הסדיסט (מייקל פסבנדר), המאמין בזכותו מהתנ"ך לנגוש בעבדיו ולהכות בהם. במהלך השנים אותן הוא מבלה אצל אפס הוא חשוף להתעללות פיזית ונפשית, כשכל אספקט של חייו תלוי בגחמותיו של גבר אכזר ולא יציב, ועד למעשי זוועה שמבצע אפס גם בעבדיו האחרים, ובפרט בפטסי היפה והמיוסרת (לופיטה ניונגו הנעדרת, זוכת פרס גילדת שחקני המסך על תפקידה).
כפי שניתן ללמוד מהספויילר שבשמו של הסרט – נורת'אפ ניצל לבסוף. הוא שב למשפחתו, כתב את ספרו, הפך לפעיל מרכזי למען זכויות שחורים וסייע לעבדים שנמלטו מהדרום לצפון. מבחינה זו "12 שנים של עבדות" אינו סיפור מתח, אלא ניסיון להמחיש לקהל הצופים המיועד של הסרט, בני המערב העשירים והשבעים, מה זה אומר להיות עבד. איך זה נראה ומרגיש כשחירותך נלקחת ממך עם כל זכויותיך הבסיסיות ביותר. בהתאם לכך, מדובר בסרט איטי, שרובו מתרחש בתחומי בית חווה סגור – בחצר או במטע או בסלון או ליד הסד. הסצנות מתארות בלקוניות את חיי העבדים: מהשדה לבקתה ללילות הבודדים לשיחות משפילות עם הממונים או הבעלים, ודגש רב ניתן לשוטים בהם לא רואים דבר מלבד פניהן המיוסרות של הדמויות. גם הזמן כמו מאבד משמעות: אין במהלך הצפייה שום אינדיקציה לכמה זמן עלילה, ימים או שבועות או שנים, חולף מסצנה לסצנה.
האיטיות הלקונית הזו משרתת את מטרות הסרט היטב בכל הנוגע להווית העבדות. לתהליך הדה-הומניזציה שעובר על העבד, לחוסר היכולת להתמרד, לקהות החושים ולאדישות לסבל, שלך ושל אחרים. בסצנה ארוכה ומצוינת אחת נראה נורת'אפ, שניצל בשנייה האחרונה מלינץ', תלוי בצווארו על חבל מעץ כשרק קצות אצבעותיו נוגעות בקרקע, והוא מבוסס בבוץ על קצות אצבעותיו בניסיון נואש להמשיך לגעת בקרקע, כדי לא להיתלות ולהיחנק, ואיש ממנהלי העבודה הלבנים או מהעבדים האחרים החולפים על פניו לא ניגש לעזרה. בסצנה אחרת, גרפית מאוד – בכלל, הבמאי סטיב מקווין לא חס על צופיו בבואו לתאר את האלימות היומיומית שהייתה מנת חלקם של העבדים השחורים – הוא נדרש ע"י אפס להצליף בפטסי, שכל חטאה שיצאה מהחווה ללא אישור ביום המנוחה שלה. זאת, זמן קצר בלבד אחרי שיחה שהוא מקיים עם בחור לבן, מנהל עבודה לשעבר שהגיע לעבוד בחווה כשכיר, על המחיר הרגשי שגובה הכאה לא רק מהקורבן – אלא גם מהמכה.
"12 שנים של עבדות" אינו חף מפגמים. הוא איטי מדי לפרקים, צדקני ומקפיד להציג את השחורים כקדושים מעונים, ואת הלבנים כעדר של חארות. אפילו פורד, שמוצג כאדון הומני ונדיב, מסרב לעזור לנורת'אפ ברגע האמת ומעדיף את השיקול הכלכלי הקר. ההיסטוריה מלמדת שהעבדות אכן הייתה ברובה עניין כלכלי גרידא, הלקאות ברובן היו עניין ענישתי בלבד (עבד מוכה וחבול פחות טוב לעסקים), ולבנים מתעללים דוגמת אפס, או קלווין קנדי של "ג'אנגו חסר מעצורים", לא היו עניין שבשגרה. כמובן, קשה לבוא בטענות לנורת'אפ שתיאר כך את חוויותיו, כמו גם את הגאולה, שגם היא מגיעה בסופו של דבר בדמותו של גבר לבן (בראד פיט), אבל ממקווין אפשר היה לצפות לדמויות עגולות מעט יותר, לבנות ושחורות כאחד. ובכל זאת, מדובר בסרט מרתק, לא קל לצפייה, אבל עשוי נהדר, משוחק נפלא, מטלטל רגשית ובעיקר – חשוב. חשוב מספיק כדי לזכות בפרס גלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר ובסיכוי סביר ביותר לאוסקר.
