"תפקיד חיי". תסריט ובימוי: ז'אן פול סלומה. שחקנים: פרנסואה דמין, ג'רלדין נקש, לוסיין ז'אן בפטיסט, אן לה ניי. צרפת/בלגיה, 2013. 104 דקות. 2 כוכבים.
כל אחד ואחת מאיתנו נתקלנו במהלך חיינו באנשים האלה, שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממך: אלה שבקושי אומרים לך שלום במטבחון, אבל יודעים הכי טוב איך צריך לגשת לפרויקט ההוא בעבודה; אלה שנעצרים לידך בבית קפה ומעדכנים אותך, באמצע הביס, מה עליך לאכול כדי לרדת סוף סוף במשקל; אלה שמציצים לתוך עגלת התינוק ומייעצים איך להלביש את הילד שלך כי חם לו, או קר לו. ז'אן רנו (פרנסואה דמין), גיבור "תפקיד חיי", הוא נודניק בלתי נסבל מהסוג הזה בדיוק, והסרט מלווה אותו בפעם האחת בחייו שבה הוא צודק. זה קורה אחרי שהוא מפוטר, בפעם המי יודע כמה, מעבודתו כשחקן (לאחר שהסביר לבמאית שיש מספר דרכים לפתוח דלת של אוטו והמליץ לה שתלמד לעשות את העבודה שלה) ונשלח להשלמת הכנסה מקורית במיוחד: כניצב בצילומי שחזור של רצח משולש שהתרחש בעיירת סקי צרפתית נידחת. ז'אן טוען מהרגע הראשון שלו על הסט – סליחה, זירת השחזור – שמשהו פה לא בסדר. הבעיה היא שבגלל סוג הטיפוס שהוא, ובגלל שמעולם לא טרח ללמוד כיצד להתחבב על אנשים, אף אחד לא באמת מעוניין לשמוע מה שיש לו להגיד.
כשאתה מציב במרכז הסרט שלך דמות מהסוג הזה, כשאתה מודע לבעייתיות שלה ולאנטגוניזם שהיא מעוררת אצל אנשים, הסרט שלך יכול להיות קומדיה או דרמה נוגעת ללב. אבל הבמאי הצרפתי ז'אן פול סלומה בחר למקם את הדמות הזו דווקא בעיצומה של חקירת רצח, ולכן קצת פספס את שני הז'אנרים: ברמה הקומית, ז'אן הוא דמות כל כך מעצבנת שהוא לא מצליח לעורר אמפטיה גם ברגעים הבודדים שהוא מספיק כן עם עצמו כדי להודות שהוא אפס שימיו הטובים, כשחקן זוכה סזאר, מאחוריו. כך, גם כשאנחנו צוחקים – זה בדרך כלל עליו, לא איתו. ברמת המתח, הכשלים בתיאוריה שבנתה המשטרה כל כך בולטים בעין – הם צריכים להיות, כדי שגם אדיוט כמו ז'אן יעלה עליהם – וההתנהלות של כל המעורבים בדבר כל כך עקומה, שברור לחלוטין שחקירת הרצח היא לא הסיפור האמיתי פה. לזכותו של סלומה יאמר שדווקא לבעיה הזו הוא סיפק בסופו של דבר פיתרון מניח את הדעת.
אבל שני ז'אנרים לא הספיקו לסלומה, והוא עירב פה ז'אנר שלישי, רומנטיקה, ותפר בתפרים גסים סיפור אהבה בין ז'אן לשופטת החוקרת את המקרה, נעמי ד'פונטיין (ג'רלדין נקש). סיפור האהבה הזה עוד ילמד במרתפים האפלים של המרכז לאמנות הפיתוי: הוא מתחיל בזה שז'אן נטפל לנעמי ברכבת, נדחף לה לתשבץ וכופה עליה דייט עמו (ממנו היא מבריזה). הוא ממשיך בזה שהוא מתערב לה בעבודה, מחרב לה את השיחזור ותוקף אותה על חידלון האישים שלה כשהיא לא מאמצת מיד את כל התיאוריות שלו. אחר כך הוא גם עוקב אחריה בלילה ומתנפל עליה במקומות חשוכים. במילים אחרות, יש לנו פה מחזר שסימן לעצמו כיעד אישה יפה וחזקה, ועושה הכל כדי להוריד אותה אל הקרקע, אליו: הוא מערער על סמכותה, פוגע בבטחונה העצמי המקצועי והאישי ומציק לה ללא הרף. נעמי, בתגובה, עושה את הדבר ההגיוני שכל אישה עושה לסטוקר נודניק וחסר גבולות: היא מבלה איתו את הלילה. היא מקשיבה לתיאוריות שלו, מודה בפני עצמה שיש בהן מן ההגיון – כאמור, הטיוח בתיק אינו מסווה בצורה מוצלחת במיוחד – ובודקת אותן לעומק. אבל בלילה, בחושך, כשאף אחד לא רואה. היא הופכת אותו אט אט לבן בריתה. אם יש סיבה שבגללה הסרט הזה מעצבן באמת היא לא הדמות הראשית שלו, אלא הדרך בה עוצבה הדמות הנשית שמולו: אישה חזקה ואסרטיבית לכאורה, שברגע שנעמד מולה גבר עקשן מספיק – היא מתקפלת מולו. בכל המובנים.
(צילום יחצ)
