"אמהות רעות". תסריט ובימוי: ג'ון לוקאס וסקוט מור. שחקניות: מילה קוניס, קתרין האן, קריסטן בל, כריסטינה אפלגייט. ארה"ב, 2016. 100 דקות. 3 כוכבים.
אחד הדברים שלומדת כל אמא טרייה מהר מאוד זה שיחד עם הרך הנולד היא מביאה איתה הביתה מבית החולים שני שקים, אחד של דאגות ואחד של רגשות אשם, והשקים האלה שם בשביל להישאר. שני השקים הללו יתמלאו ויתמעטו לאורך הזמן, בהתאם לאופי (של האמא ושל הילד), לגיל ולנסיבות החיים, אולם על כובד השק השני, זה של רגשות האשם, משפיע עוד רכיב אחד, מהותי: המוסכמות החברתיות בו גדלים האם ותינוקה, ועד כמה הזיווג ביניהם עומד בהן. המוסכמות החברתיות הללו משתנות ממקום למקום ומקהילה לקהילה, אבל הן תמיד נמצאות שם ודורשות שתתיישרי לפיהן, כי אנשים, לא רק שיש להם דעות – הם גם מתעקשים להביע אותן, בקול רם, ונראה שאין דבר שמדרבן אותם יותר מאם טרייה ומותשת ותינוק ורדרד וחדש מהרחם. וכך חשופים השניים להערות בלתי פוסקות מצד הסביבה, הנוגעות ללבושו של הילד, לשאלה אם חם או קר לו, למזון שהוא צורך ולצורה בה הוא מוגש לו, לדרך בה הוא מונח בעגלה ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה על המעיר. הנקה, למשל, היא אוקיסמורון חברתי של ממש, כי מצד אחד כולנו יודעים שזה בריא יותר, ומומלץ יותר, ומה זה פטמות כואבות וציצים מסמורטטים וחודשים ארוכים בלי שינה רצופה לעומת טובת הילד. ומצד שני למה ככה, בפרהסיה? תניקי בבית, בפרטיות. ומצד שלישי למה את לא יוצאת יותר עם הילד? תנשמו קצת אוויר, זה לא בריא לכם להיות תקועים בבית כל היום. וכן הלאה וכן הלאה עד תיכפת האם האומללה בכתונת משוגעים.
הדרך אל האושר, אם כן, עוברת ישירות דרך היכולת שלך לשים פס על מה שאומרים לך ועל מה שחושבים עלייך ועל התפקוד האמהי שלך, ולהתנהג כמו שמתאים ונכון לך. זו השורה התחתונה של "אמהות רעות", סרטם של הבמאים ג'ון לוקאס וסקוט מור, וזו גם הסיבה לכך שעל אף שמדובר בסרט שרחוק מאוד מלהיות מושלם – הוא מומלץ לכל אם באשר היא, ולא משנה כמה ותק יש לה בתפקיד. הדמות שבמרכזו, איימי מיטשל (מילה קוניס הנהדרת), מנסה נורא נורא לעמוד בכל הציפיות החברתיות ממנה: היא מגדלת שני מתבגרים, תוך שהיא עוזרת להם לעמוד בדרישות המחמירות של שיעורי הבית ופעילות הפנאי; היא מטפלת לבדה במשק הבית, כשבעלה מתפקד כמעין ילד שלישי לו היא צריכה לדאוג; היא מחזיקה כמעט לבדה את חברת הקפה המעודכנת בה היא מוגדרת כעובדת במשרת אם; היא מנסה למצוא זמן לעשות את כל הדברים הקטנים שמצפים ממנה, כמו ספורט למשל, ולקחת חלק בכל הפעילויות הקהילתיות שיוזמת ראש ועד ההורים האימתנית, גוונדלין המתוקתקת (כריסטינה אפלגייט). ואז היא מגלה שבעלה בוגד בה עם איזו פרחה שמצא באינטרנט, והכל מתמוטט: היא בועטת את בעלה מהבית, אומרת לבוס שלה שיקפוץ לה, מורדת בגוונדלין לעיני כל אמהות בית הספר ואז יוצאת לפאב השכונתי, שם היא פוגשת את קרלה (קתרין האן), אם חד הורית וולגרית למתבגר, ואת קיקי (קריסטן בל), הקורסת תחת עומס גידול ארבעה ילדים. אחרי כמה סיבובי משקה הן מחליטות, ביחד, להיות אמהות רעות. תחנה ראשונה: פריקת עול בסופרמרקט השכונתי.
אבל מה זה אומר, בעצם, להיות אמא רעה? להוציא סצינות מטופשות של השתוללות ילדותית מיותרת, רע הכרחי אם לוקחים בחשבון שלוקאס ומור חתומים גם על סרטי "בדרך לחתונה עוצרים ב–", איימי, קיקי וקרלה הופכות לאמהות רעות כי הן לא נותנות לסביבה להכתיב עבורן מה זה אמא טובה (תיקון: קרלה לא הופכת לאמא רעה, היא הייתה כזאת עוד לפני כן). איימי נותנת לילדים שלה להתמודד בעצמם עם שיעורי הבית שלהם ועם מטלות כמו הכנת ארוחת הבוקר, מפנה לעצמה זמן לבילויים ואפילו – האימה – מביאה מאפים קנויים למכירת המאפים השנתית. מהסופר. קרלה מחצינה את המיניות שלה. קיקי מתעמתת עם בעלה ודורשת ממנו שיקח גם הוא חלק בגידול הילדים. הנשים הללו, במילים אחרות, הופכות לאמהות רעות פשוט בגלל שהן מעזות לחשוב גם על עצמן ולדאוג גם לעצמן, וביחד הן עולות על מסלול ההתנגשות בגוונדלין וחברותיה, המהוות מעין אלטר–אגו חברתי של כל מה שאת אמורה להיות: מטופחת, עשירה, אסרטיבית, מקושרת ועם זאת, באורך פלא, מוקדשת בצורה טוטאלית לילדים.
לא חסרים פגמים ב"אמהות רעות". להוציא דמותה של איימי, כל הדמויות הנשיות סטריאוטיפיות במידה זו או אחרת, רק שתיים מהן עובדות (איימי וקרלה, וגם זה במשרה חלקית) ובשלב מסוים הן גם יוצאות זו כנגד זו, על אף שהשיטה מדכאת את כולן באותה המידה. הגברים כולם – להוציא ג'סי המושלם (ג'יי הרננדז) – הם אינפנטילים על גבול האוטיזם. פסגת השאיפות המתוארת בו היא השתוללות חסרת רסן, אם זה בסופר או בקולנוע או במסיבה ביתית, וזה מגיע על חשבון דיון מעמיק יותר בנושא המורכב של תפיסת האימהות בחברה המערבית והדרישות הבלתי אפשריות המוצבות בפני נשים באשר הן נשים. שזו דרך יפה להגיד שיש בו קטעים אדיוטיים ממש. אף על פי כן, “אמהות רעות" ידבר לכל מי שאי פעם ניסתה לארגן אם הפרסונה שלה כאם מבלי לפגוע במי שהיא כרעיה, מאהבת, חברה או אשת קריירה. אם להסתובב כל היום עם התחושה שאנחנו לא טובות מספיק – לפחות שנוכל לצחוק על זה כמו שצריך.
