"קרניים". בימוי: אלכסנדר אז'ה. תסריט: קית' בונין, ע"פ ספרו של ג'ו היל. שחקנים: דניאל רדקליף, מקס מינגלה, ג'ו אנדרסון, ג'ונו טמפל, קלי גארנר. ארה"ב, 2013. 120 דקות. 2 כוכבים. צילום יחצ
להוציא יוצאות דופן נדירות כמו דרו ברימור או האחיות אולסן, גורלם של שחקנים ילדים על פי רוב הוא להתנדף אל תהומות הנשיה, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב לפני תהומות הנשייה מצפים כמה נסיונות כושלים לקאמבק, התמכרות לסמים קשים, תמונות פפראצי מביכות ושמועות כוזבות בדבר מותך. דניאל רדקליף, שהחל את הקריירה שלו בגיל 13 ובילה עשור בנעליו של הילד-קוסם המפורסם ביותר בעולם, מתאמץ מאוד בשנים האחרונות להיחלץ מגלימתו העוטפת-מדי של הארי פוטר. הוא פרסם שירה תחת שם העט ג'ייקוס גרשון. הוא דיבב בסדרות "משפחת סימפסון" ו"רובוט-צ'יקן". הוא השתתף בתפקיד עצמו ב"ניצבים" וב"סאטרדיי נייט לייב". הוא שיחק על במות התיאטרון, במחזמר "איך להצליח בעסקים בלי להתאמץ" ובמחזה "אקווס", שבפוסטרים השיווקיים שלו הוא מצולם עירום ורוכב על סוס. מאז תום סדרת הסרטים ההיא בהוגוורטס שיחק רדקליף בתפקיד הראשי בשלושה סרטי קולנוע, ובשלושתם התרחק ככל האפשר מעולם סרטי הילדים: בסרט האימה "האישה בשחור" גילם עורך דין הנרדף ע"י רוח רפאים מסתורית. ב"הרוג את יקיריך" גילם את המשורר אלן גינסברג, ולקח חלק בסצינת מין הומוסקסואלית. כעת מגיע למסכים "קרניים", בו הוא מגלם את השטן. כלומר לא את השטן – חשוד ברצח שכולם חושבים שהוא שטן ואז צומחות לו קרניים. זאת מטאפורה כזאת, אתם מבינים. והיא מציגה את שיא התחכום שהסרט הזה מגיע אליו, פשוטו כמשמעו.
זה אולי נשמע אדיוטי, אבל האמת היא של"קרניים" היה פוטנציאל התחלתי לא רע. אחרי שאהובתו מרין (ג'ונו טמפל) נמצאת מתה במקום שהיה המקום הסודי שלהם, העיירה כולה בטוחה שאיג פריש (רדקליף) הוא הרוצח, ורק היעדר הוכחות מספיקות גורם לו להמשיך ולהלך חופשי עד למשפט. הוא מנודה, מפוטר מעבודתו, נרדף ע"י צמד שוטרים לא מאוד חכם, אחד מהם היה בעבר חברו, אפילו האנשים הקרובים לו ביותר נראים סובלים בחברתו. כך שהקרניים שצומחות על ראשו בוקר אחד לא מפתיעות איש, אבל הן גורמות לסייד אפקט מפתיע: הן מוציאות מאנשים את השטן שבהם. גורמות להם לוותר על המגננות שלהם ולהתוודות בפניו על החטאים הכי גדולים, השקרים הכי איומים והתאוות הכי כמוסות.
על אף משחקו המוגבל של רדקליף, בכמה דקות שאיג לא מבין עדיין מה קורה זה נהדר. תחשבו רגע מה המשמעות של הכוח הזה. תחשבו על מה היה קורה אילו היה מתעורר בכם פתאום החשק להתוודות על הדבר שאתם הכי מתאמצים להסתיר. זה יכול להיות נטייה מינית מודחקת, איזה פשע קטן שהסתרתם שנים, תכונות שלילות שמוצפות פתאום אל פני השטח או אפילו מה אתם באמת חושבים, עמוק עמוק בפנים, על הילדים או האחים או החברים שלכם, מה שהמוסכמות החברתיות אוסרות עלינו בתכלית האיסור לחשוב, ובטח להגיד. בדקות האלה "קרניים" הוא סרט אמיץ וחצוף ומשעשע לאללה, שבמהלכו אמא מותשת בחדר קבלה מודה בפני איג שהיא רוצה להשאיר שם את בתה הצורחת ולברוח; הרופא שלו מסניף מול פרצופו חומרי הרדמה; העדה המרכזית בתיק (הת'ר גרהאם בהופעת אורח קטנה וחמודה) מפנטזת על היום שיראו אותה בטלוויזיה; והוריו של איג אומרים לו שהם בעצם לא ממש אוהבים אותו, שאחיו הרבה יותר מוצלח ממנו ושאם לא אכפת לו פשוט ללכת משם ולא לחזור.
ואז איג מתגבר על שטף האמת המבהיל הזה, ומחליט לנצל אותו כדי לחקור את תעלומת מותה של מרין. וזה השלב שהסרט, ממש כמו הגבולות המוסריים של גיבוריו, מתחיל להידרדר. ראשית, כי למרות שבתור סאטירה חברתית הוא יכול היה לעבוד נהדר – בתור תעלומת רצח הוא לא משהו. תוך רבע שעה לכל היותר יכול הצופה המנוסה לנחש בדיוק מי הרוצח, וגם למה הוא עשה את זה, והמהלכים בהם נוקט איג בדרכו אל הפתרון, ופיתולי העלילה לאורכם מוביל אותנו התסריט בנסיון למתוח עוד קצת את המסתורין הלא מסתורי הזה, נעים בהדרגה מן המיותר אל המופרך. שנית, וזה החלק הגרוע יותר, הדרך בה עוברים פיתולי העלילה האלה הופכת יותר ויותר ויותר נוצרית, ועם הזמן זה מפסיק להיות סרט מתח ומתחיל להיות דרשה מטיפנית במיוחד. כך אנו למדים שיש רק שני סוגים של בנות: מלאכיות כמו מרין, שאותן כולן אוהבים ורוצים, או זונות כמו גלנה (קלי גראנר), שטופות בגל של תיעוב עצמי וטובות רק לדבר אחד. או שקריירה מוזיקלית עלולה לדרדר אותך לסמים קשים, בפרט אם אתה נגן ג'ז. או שהצלב יגן עליך מפני השטן, וכדי שלא יהיו אי הבנות בהקשר של המסר הספציפי הזה – הוא מוצג בצורה הכי מילולית שאפשר. מסכן דניאל רדקליף. כמה שהוא לא מנסה לברוח מזה – בסופו של דבר הוא שב להילחם ברשע, והוא שוב עושה את זה בצורה על-טבעית, רק בלי העלילה הקולחת והרקע הפנטסטי העשיר והדמויות המעוצבות להפליא והדמיון וההומור והתקציב ודמבלדור ושרביט קסמים ואמה ווטסון וחדי קרן והטוויסט האפל של הקשר בינו לבין לורד וולדמורט. כל מה שנשאר זה יכולות המשחק שלו, והצלב. גם ביום הכי מוצלח שלו זה לא מספיק.
(צילום יחצ)
