"מועדון הלקוחות של דאלאס". בימוי: ז'אן-מארק ואלה. תסריט: קרייג בורטן, מליסה ווקר. שחקנים: מתי מקונוהי, ג'ראד לטו, ג'ניפר גארנר. ארה"ב, 2013. 117 דקות. 4 כוכבים.
אמת ידועה ומקובלת היא ששחקן הוליוודי יפה, עשיר ומצליח, שחשקה נפשו באוסקר – מין הראוי שיכער את עצמו למען התפקיד שיביא לו את הפרס. ניקול קידמן ההורסת צבעה את שערה הכתום בצבע חום-עכבר והרכיבה תותבת-אף מרשימה בעבור תפקידה כוירג'יניה וולף ב"השעות". שרליז ת'רון, בתחילת דרכה דוגמנית דרום-אפריקנית, העלתה 15 קילוגרמים ממשקלה והוסיפה לעצמה אי-אילו חתתים כדי לגלם את הרוצחת איילין וורוס ב"מונסטר". לעומתה, כריסטיאן בייל – באטמן, להזכירכם – הוריד בצורה דרסטית ממשקלו כדי לגלם את הנרקומן דיקי אקלמונד ב"פייטר". והשנה, אם לא יקרה שום דבר חריג, יוענק הפרס למתיו מקונוהי, הגבר הסקסי ביותר בעולם של מגזין "פיפל" לשנת 2005.
משעשעות הן תהפוכות הגורל. במשך שנים סירבה הוליווד להתייחס ברצינות למקונוהי, שקוטלג כחתיך ריקני ולוהק בעיקר לסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות לצד ג'ניפר לופז. מדורי הרכילות התייחסו בהרחבה לרומנים שלו – בין השאר עם סנדרה בולוק, פנלופה קרוז ואשלי ג'אד – ולאפיזודות כמו מעצרו בגין החזקת קנאביס ב-1999, וקל היה לפספס את העובדה שבשנים האחרונות מקונוהי חותר בשקדנות רבה אל עבר המיינסטרים. ניצוצות ראשונים לכך אפשר היה לראות כבר ב-2008, עת לקח חלק בסרט של בן סטילר, מכל האנשים בעולם – הקומדיה המודעת לעצמה "רעם טרופי". אותה שנה, והוא בן 39, גם הפך לראשונה לאב. מאז גילם שוטר שהוא רוצח ב"קילר ג'ו" ועורך דין העובד ממכוניתו ב"סניגור במבחן", עבד עם סטיבן סודברג ("מג'יק מייק"), לקח חלק בסצינות הומוסקסואליות נועזות ב"מחלק העיתונים" והופיע לתפקיד משנה קטנטן ומענג ב"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה, שם הצליח בסצינה בודדה לגנוב את ההצגה מליאונרדו דיקפריו. אפילו כשחזר לתפקיד הגבר-גבר אולד-סקול המסתורי, כולל סצינות רבות בלי חולצה לבקשת הקהל הנשי, הוא לא עשה זאת בקומדיה רומנטית, אלא בדרמת המתח האפלה "הסיפור של מאד". אבל בשביל לקבל את הגושפנקא הרשמית של הוליווד – זכייה בפרס השחקן הטוב ביותר לדרמה בגלובוס הזהב, זכייה בפרס איגוד השחקנים ומועמדות ראשונה לאוסקר, כשכל ההימורים מצביעים עליו כזוכה ודאי כמעט – הוא היה צריך לחזור הביתה, לטקסס, לרדת לא פחות מ-23 קילוגרמים ממשקלו, ולגדל שפם.
מקונוהי מגלם ב"מועדון הלקוחות של טקסס" את רון וודורף, חשמלאי גזען והומופוב המגלה יום אחד שהוא חולה באיידס. השנה היא 1985, מגיפת האיידס בעיצומה ו-וודרוף מתבשר ע"י רופאיו שנותרו לו 30 יום לחיות. במקום לקבל את הדין וללכת למות בשקט בצד, וודרוף מחליט להיאבק. כשהוא מבין שהישועה לא תבוא מהטיפול הקונבנציונלי, שבאותה העת כלל תרופה אחת בלבד עם תופעות לוואי איומות, הוא נוסע למקסיקו, מתוודא לטיפול אלטרנטיבי ומתחיל לייבא אותו באמצעים פיראטיים לארצות הברית. כמובן, מדובר בעיסוק לא חוקי, ומכירת תרופות שאינן מאושרות ע"י מנהל המזון והתרופות היא עניין לא חוקי גם כן, לכן מייסד וודרוף את מועדון הלקוחות של דאלאס, מעין מעקף המאפשר לו לספק מזור לחולים תמורת מנוי חודשי. הוא לוקח לו כשותף את ראיון (ג'ראד לטו. הוריד לשם התפקיד 15 קילו "בלבד"), טרנסג'נדר המהווה לו כרטיס כניסה לקהל הלקוחות הפוטינציאלי הגדול ביותר שלו – הקהילה הגאה – ומתחיל להרוויח כסף. במקביל הוא נדחה בשאת נפש ע"י חבריו, מתיידד עם הרופאה המטפלת שלו (ג'ניפר גארנר) ומגדל לב.
סיפורו של וודרוף הוא אכן מעורר השראה: מדובר באדם די בזוי שמוצא עצמו לבד בנקודת השפל של חייו, ומצליח לגייס כוחות כדי להתרומם ולסייע לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים, מהם סלד עד כה באופן עקרוני. למעלה מ-20 שנה נדרשו לתסריטאי קרייג בורטן להביא את הסיפור הזה אל המסך הגדול, ובתחילת הדרך הוא עבד בשיתוף פעולה עם וודרוף עצמו, לפני שזה האחרון מת ב-1992. אין להתפלא, אם כן, שהסרט לגמרי לוקח צד במאבקו של וודרוף ברשע הגדול, מנהל המזון והתרופות האמריקאי, ומציג אותו כסוג של קדוש מעונה. המיקוד הזה הופך את הסרט לאיטי ומסורבל מכפי שהוא יכול היה להיות, בגלל עודף בירוקרטיה שלא תמיד ברורה לצופה נטול הפניות. למרבה השמחה המשחק של מקונוהי ולטו מפצה על הכל: הדמויות שלהם, המנוגדות זו לזו לחלוטין, הן חיות כל כך, אנושיות כל כך, משלימות זו את זו כל כך יפה ומעוררות כל כך הרבה אמפטיה (במקרה של מקונוהי/וודרוף הצגתו כהומופוב חשוך בתחילת הסרט אשכרה הופכת אותו לאנושי יותר ומגבירה את ההזדהות עמו בהמשך) שלא פלא שהשניים כבר כותבים לעצמם את נאומי הזכייה לאוסקר. את העובדה שמקונוהוי שחקן מוכשר יכולנו בוודאי לגלות ב-20 השנה האחרונות בכחמישים כותרים שבהם לקח חלק. ההורדה הקיצונית במשקל, השפם והחיספוס הכעור הם רק הפיין-טיונינג בדרך לפסלון.
(צילום יחצ)
