"זולנדר 2". בימוי: סן סטילר. תסריט: בן סטילר, ג'סטין ת'רו, ניקולס סטולר, ג'ון המבורג. שחקנים: בן סטילר, אוון וילסון, וויל פארל, פנלופה קרוז, כריסטין וויג. ארה"ב, 2016. 102 דקות. 2 כוכבים.
רק שלושה שבועות אחרי ה-11 בספטמבר, כשארה"ב ההמומה עדיין לא התחילה בכלל ללקק את פצעיה ולהבין מה בדיוק קרה, נחת בקופות סרטו של בן סטילר "זולנדר", אחרי שמפיקיו הזדרזו למחוק סצינה אחת בה נראים ברקע מגדלי התאומים. דרק זולנדר, הדוגמן היפה והטיפש בעולם, שמבט "פלדה כחולה" שלו מסוגל לעצור כוכבי נינג'ה במעופם, חברו-יריבו הרוחני וחובב האורגיות הנזל והנמסיס המופרע שלהם מוגאטו, עם התלבושות המופרכות והתוכניות הזדוניות לערער את הסדר העולמי, לא התקבלו יפה אז, והסרט כשל בביקורות ובקופות. אולם ברבות השנים זכה "זולנדר" בכבוד המגיע לו והפך לקאלט. סרט ההמשך, שמגיע אחרי למעלה מ-15 שנה וארבעה סרטים נוספים שביים סטילר – ובהם "רעם טרופי" המצוין – מתקבל, כמו קודמו, בקרירות בקופות, ונקטל ע"י המבקרים. הנבואה אמנם ניתנה לשוטים (או כמו שמכנים אותם פה – אנשים ממש ממש יפים בצורה מגוחכת), אבל תרשו לי להתנבא לרגע ולהניח שבניגוד לקודמו, הסיכוי שהוא יהפוך לקאלט קלוש. אין דרך יפה לומר את זה: הקטע המוצלח ביותר, והמספק ביותר, ב"זולנדר 2", מגיע כבר בסצינת הפתיחה, עם מותו האלים והפוטוגני של ג'סטין ביבר.
"זולנדר 2" מוצא את דרק זולנדר (סטילר), הדוגמן היפה בעולם לשעבר, בערבות החורף הקפואות של צפון ניו ג'רזי. המרכז שהקים לילדים שלא קוראים כל כך טוב ורצים ללמוד לעשות עוד דברים טוב, קרס ולקח איתו את אשתו, מטילדה. בנו דרק ג'וניור נלקח ממנו, והוא החליט להוציא את עצמו לגלות. הרחק משם, בדיונות החול העצומות של מאליבו, עוסק הנזל (אוון וילסון) ביוגה ובאורגיות עם נשים, גברים, עיזים וקיפר סאתרלנד. מסר שמקבלים שניהם ממעצבת העל אלקסניה אטוז (כריסטין וויג) מחזיר אותם אל המסלול, רק כדי לספוג השפלה פומבית. אלא שאז יוצרת איתם קשר וולנטינה ולנסיה (פנפולה קרוז), ממחלקת חקירות האופנה של האינטרפול, ומספר להם על שורת מקרי מוות איומים של כוכבי פופ ורוק, שנמצאו מתים כשעל פניהם אותה ההבעה מקווצת השפתיים, שהפכה את זולנדר לסטאר. זולנדר והנזל מתבקשים עכשיו לסייע לחקירת האינטרפול, שבמהרה מובילה אל מוגאטו (וויל פארל), הכלוא בכלא אופנה שמור ביותר בלב ים. עוד מערבת העלילה את בנו של זולנדר, שבמקרה נמצא בבית יתומים סמוך, את אביו האובד של הנזל והמון המון הופעות אורח. המון.
הופעות אורח זה דבר נחמד. בסרט הקודם היו כמה הופעות אורח נהדרות (ובהן הופעת קמיאו של דייויד בואי) וגם פה יש כמה הופעות נחמדות: קיפר סאתרלנד, כאמור, וגם סטינג ובנדיקט קמברבאץ', שמגיח לסצינה וחצי משעשעות מאוד, כדוגמנית אנדרוגינית בשם All. הבעיה מתחילה כשנראה כי הופעות האורח הן כל מה שיש לסרט להציע. מלבדן אין פה כלום. העלילה מתגלגלת מסצינה לסצינה, מסלב לסלב, מעלילת משנה לעלילת משנה, ואין שום דבר שקושר את כל זה ביחד. חמור מכך: הסרט שוכח לסגור כל מיני קצוות עלילה שפתח, ובראשן זו שעימה מתחיל הסרט: זהותו של רוצח הסלבריטאים. ככה זה כשהתסריט שלך נכתב במשך למעלה מחמש שנים ועובר תחת ידיהן של לא פחות מארבעה תסריטאים. תאמרו, ניחא, זו קומדיה, אפשר לסלוח על עלילה מופרכת, העיקר שהבדיחות עובדות. רק שהן לא. את הבדיחות על טמטומו של זולנדר ועל חיי המין החופשיים של הנזל מיצינו כבר בסרט הקודם. הסרט הזה מביא פשוט עוד מאותו הדבר, בתוספת קצת "אתם זקנים ומגוחכים". זה יכול אולי להחזיק מים כנקודת מוצא. לא כגג שחוזר על עצמו שוב ושוב. ושוב.
אבל זה לא נגמר פה: בין כל הדמויות המטופשות, עם התלבושות המגוחכות והמבטא הנוראי, אין אף דמות שפויה ומאוזנת, שתיתן לסרט באלאנס. בסרט הקודם הייתה זו מטילדה, לימים אשתו של זולנדר. הדבר שהכי מתקרב לכך בסרט הנוכחי היא סוכנת האינטרפול ולנטינה ולנסיה, אבל גם היא מסירה בשלב מסוים את החליפה ומתגלה כדוגמנית בגדי ים לשעבר. פנלופה קרוז, המגלמת אותה, עלתה רק לפני שבועיים עם סרט נוסף: "גרימסבי". מדהים התהליך שעשתה השחקנית הזאת, זוכת האוסקר (על "ויקי כריסטינה ברצלונה"), מהמוזה של פדרו אלמודובר לזאת שעושה מבטא מגוחך בקומדיות בינוניות.
ואם כבר הזכרנו את סרטו של סשה ברון כהן, כדאי להזכיר עוד דבר אחד, קטן אבל חשוב. גדולתו של ברון כהן כקומיקאי היא יכולתו לבעוט במוסכמות בכל הכוח, בלי לשים זין (או כל נוזל שיוצא ממנו) על מה שאומרים. מהמקום הזה יכולים לצאת זבלונים עם הומור נמוך, אבל גם סאטירה מבריקה ונושכת. "זולנדר" של 2001 הפתיע את עולם האופנה בתובנות מחודדות על האושיות המאכלסות אותו. בשיאן, התנצל דרק זולנדר על כך שהיופי הבלתי נתפס שלו גורם לנערות להרעיב את עצמן. בסרט הנוכחי, בין שלל הסלבס, לוהקו גם עורכת "ווג" אנה וינטור, דוגמניות העל נעמי קמפבל וקייט מוס והמעצבים מארק ג'ייקובס, טומי הילפיגר, אלכסנדר וונג ו-ולנטינו. ההבדל בין המקור לבין "זולנדר 2" הוא כל ההבדל בין לנשוך משהו בתחת לבין לנסות לומר עליו משהו מתוך חיבוקה החם, העוטף, החונק של המערכת.
