"חטאים קטנים". תסריט ובימוי: ג'וש לוסון. שחקנים: ג'וש לוסון, בויאנה נובקוביץ', דיימון הרימן, קייט מלווני, קייט בוקס, פטריק בראמל, אלן דוקס, ליסה מקיין, ארין ג'יימס, טי.ג'יי פאוור. אוסטרליה, 2014. 86 דקות. 4 כוכבים.
אם יש ז'אנר קולנועי שזקוק לאיזה ניעור, זה הקומדיה הרומנטית. את רובן המוחלט של הקומדיות הרומנטיות כולנו כבר מסוגלים לדקלם מתוך שינה: בחור ובחורה נפגשים, המפגש מייצר ניצוצות (של משיכה מיידית או שנאה תהומית), אבל מכשול כלשהו עומד בדרכם: אולי אחד מהם תפוס, אולי הם בני מעמדות שונים, או גרים במרחק רב זה מזו, או שהמשפחה/החברים מתנגדים לשידוך. לא משהו שלא יכול להיפתר שניים שלושה פיתולי עלילה אחר כך, ובערך שעה וארבעים דקות. "חטאים קטנים", שמגיע אלינו, באיחור של שנתיים, כל הדרך מאוסטרליה הרחוקה, מנסה לנער את האבק מעל הז'אנר, וגם לקרב אותו אל המציאות. ארבעה מתוך חמשת הזוגות המוצגים בו כבר נשואים, או נמצאים בזוגיות ארוכת טווח, אבל חווים קושי כלשהו במערכת היחסים. אם לדייק: כל אחד מהזוגות נתקל בבעיה בתחום המיני. "חטאים קטנים", במילים אחרות, הוא סרט על סקס. מה שמסתדר עם הכותרת שלו באנגלית, "The Little Death", המתכתבת עם הכינוי הצרפתי למילה אורגזמה: "le petit mort" – המוות הקטן.
מייב (בויאנה נובקוביץ') ופול (ג'וש לוסון, שהוא גם תסריטאי ובמאי הסרט), זוג צעיר ואוהב, חווים בעיה על רקע מימוש של פנטזיה: מייב רוצה שפול יאנוס אותה, אלא שהוא מתקשה להתאים את עצמו לאקט האלים הזה. דן (דיימון הרימן) ואיבי (קייט מלווני), הנשואים כבר כמה שנים, חווים בעיות בתקשורת, אז הפסיכולוג שלהם ממליץ להם על משחקי תפקידים, רעיון שדן מאמץ בהתלהבות רבה מדי. רואווינה (קייט בוקס), המנסה להביא ילד לעולם עם ריצ'רד (פטריק בראמל), מגלה שהיא מתגרה מינית כשהוא בוכה. ואילו פיל (אלן דוקס) מוצא את עצמו נמשך לאשתו ואם ילדיו הביקורתית והקפוצה, מורין (ליסה מקיין), דווקא כשהיא ישנה. ארבע זוגות, ארבע פנטזיות – שתיים קונבנציונליות למדי, שתיים נדירות יותר (אם כי מוכרות על ידי המדע. אפילו שמות נאים בלטינית יש להן) – ושאלה אחת: האם הזוגיות תצליח להכיל את הפנטזיה?
במובנים מסוימים "חטאים קטנים" פוגש את "סקס והעיר הגדולה", יותר מ-15 שנה אחרי שהופקה וזכתה להצלחה עצומה (ולשני סרטי המשך, מוצלחים הרבה פחות): הוא שם על קדמת הבמה את נושא המין. ממש כמו קארי בראדשו וחברותיה, גיבוריו של ג'וש לוסון בוחנים את גבולות השיח הלגיטימי על סקס, אלא שבניגוד להן, הם לא עושים את זה בברים טרנדיים, עם נעליים של ג'ימי צ'ו וכוס קוסמופוליטן ביד. הם עושים את זה בביתם שבפרברים האוסטרליים, בנעלי בית, בזמן שהשכן דופק על הדלת להציג את עצמו, לתת עוגיות ולספר שהוא עבריין מין. השיחה – ולא אצל כל הזוגות היא מתקיימת בכלל – לא נוחה להם, וגם לא משעשעת. הסצינות שלוסון מתאר רחוקות מרחק שנות אור מפעלולי המיטה שביצעו בנות "סקס והעיר" עם גברברי ניו יורק שעברו במיטותיהן, אבל הן הרבה יותר קרובות אלינו. הן מביכות. הן דורשות מאיתנו לחשוף את תהומות נפשנו בפני מי שנמצא מולנו, ולקוות שהוא לא ייבהל וינוס על נפשו. והן מוציאות מהדמויות – ומאיתנו – את מי שהן באמת. כאמור, לא כל הדמויות מסוגלות. חלקן לוקחות את זה רחוק מדי. אחרות מנסות להוציא אל הפנטזיה אל הפועל מבלי לשתף בצד השני. כך או כך, עצם העובדה שהפנטזיה עולה אל פני השטח מובילה את הדמויות לקשת של סיטואציות, חלקן משעשעות, חלקן מרגשות וחלקן עגומות למדי.
כי בשורה התחתונה, ועל אף שמו – לא מדובר בסרט על סקס אלא בסרט על אינטימיות, על חשיבותה של התקשורת בין בני הזוג. דוגמה נהדרת לכך מובאת בסיפורו של הזוג החמישי, מוניקה (ארין ג'יימס) וסאם (טי.ג'יי פאוור). היא עובדת במוקד טלפוני לחירשים, מקבלת מהם שיחות בשפת הסימנים ופונה בשמם לגורמים הרלוונטיים. הוא עלם צעיר שיוצר איתה קשר יום אחד ומבקש ממנה שתתקשר עבורו לשירות שיחות זימה. מה שקורה אחר כך הוא אחת מהסצינות המצחיקות ביותר בסרט, ומוניקה כמובן מובכת עד אימה. אבל אחרי שנגמרת המבוכה הם מתחילים לדבר. וזה בעצם לב העניין כולו.
