"אקס מן: אפוקליפסה". בימוי: בריאן סינגר. שחקנים: ג'יימס מק'אבוי, מייקל פסבנדר, ג'ניפר לורנס, אוסקר אייזק, ניקולס הולט, רוז ביירן, סופי טרנר. ארה"ב, 2016. 144 דקות. 3 כוכבים.
השנה הייתה 2000 כשגיבורי העל של אקס-מן הפציעו לראשונה על המסך הגדול. הימים הם טרום ימי מתקפת הקומיקס הגדולה (וגם טרום ימי מתקפת התאומים), גיבורי העל היחידים שזכו לסרטים משלהם הם באטמן וסופרמן – כלומר אלה של DC קומיקס – וכריסטופר נולאן עדיין לא הגיע כדי לחולל את המהפכה שתהפוך את סרטי הקומיקס ליצירות הראויות לאוסקר, ולמשאת נפשו של כל כוכב עולה. הבמאי בריאן סינגר, אז במאי צעיר ומבריק שזכה לשבחים עקב "החשוד המיידי", הצליח לקבץ סביבו חבורה מרשימה מאוד של כישרונות – ובהם פטריק סטיוארט, יו ג'קמן, איאן מק'קלן, האלי ברי, רבקה רומיין ואנה פקווין – בבואו לתאר את המאבק בין שתי קבוצות המוטאנטים, אחוות המוטאנטים בראשות מגניטו וחבורת האקס-מן של פרופסור אקסבייר. 16 שנים ותשעה סרטים מאוחר יותר – עוד שני סרטי המשך, שלושה סרטי ספין-אוף (שניים של וולברין ואחד של דדפול), ואתחול מחודש שבסרטו השלישי עסקינן – נדמה ששום דבר לא השתנה בעולם הקולנועי של המוטאנטים. המאבק עדיין סובב סביב מקומם של המוטאנטים בחברה, אקסבייר הוא עדיין שוחר השלום ומגניטו שונא האדם, כל אחד מהם מוקף מוטאנטים אחרים, חזקים יותר או פחות, מגובשים יותר או פחות, רק שהפעם גם אלוהים נגרר לסיפור, או לפחות סוג של התגלמות שלו על פני האדמה. והבשורה המעניינת היא שהוא נבל.
אחרי ש"אקס מן: התחלה" לקח אותנו אל שנות השישים העליזות, ואל הנקודה בה העולם רק מתחיל להפנים את קיומם של המוטאנטים; ו"אקס מן: העתיד שהיה" מחבר בין שתי סדרות הסרטים, זו שבעבר וזו שבהווה, ומצליח על ידי פעולות בעבר למנוע את השמדת המוטאנטים שתתרחש בעתיד – מגיעה הסדרה אל שנות השמונים, אל קיומם של המוטאנטים כעובדה מוכחת, ואל הניסיונות לנצל אותם בדרכים שונות. אל בית הספר של פרופסור צ'רלס אקסבייר (ג'יימס מק'אבוי) מגיע תלמיד חדש, סקוט סאמרס (טיי שרידן), אחיו של המוטאנט האבוק (לוקאס טיל), שרק גילה את כוח העל שלו: עיני לייזר. כבר בכניסה לבית הספר הוא נתקל במוטאנטית הצעירה ג'ין (סופי טרנר), בעלת כוחות טלפתיה וטלקינזיס, והמשיכה ביניהם מיידית. בזמן ששני אלה לומדים לשלוט בכוחותיהם, בהדרכתם של אקסבייר וביסט (ניקולס הולט), מיסטיק (ג'ניפר לורנס), הגיבורה של הסרט הקודם, מסתובבת ברחבי העולם כלוחמת בודדה, ומחלצת ממועדון קרב מחתרתי את אנג'ל (בן הרדי) ונייט קרולר (קודי סמית'-מקפי). בינתיים, מגניטו (מייקל פסבנדר) חי בפולין בזהות בדויה, ויש לו אישה וילדה, אבל העבר שב לרדוף אותו. ובמצריים מתעורר מתרדמת ארוכת שנים המוטאנט הראשון, עין סבאח נור, הידוע גם בשמות אפוקליפס או אלוהים. אפוקליפס (אוסקר אייזיק), שמסוגל לספוח אליו את הכוחות המיוחדים של כל מוטאנט שהוא פוגש, היה מלווה תמיד בארבעה מוטאנטים חזקים שהגנו עליו, הנקראים גם ארבעה פרשי האפוקליפסה (בנוצרית זה נשמע יותר טוב), ועל כן הוא יוצא מייד לחפשם. מטרתו היא לשלוט בעולם, וכל מי שראה ולו סרט אחד בסדרה, שלא לדבר על קוראי הקומיקס, כבר יכול לנחש לאן זה הולך מכאן.
וזאת אולי הבעיה הגדולה של "אקס מן: אפוקליפסה": בסופו של דבר גם הוא מספר, שוב, את סיפור המאבק בין הטוב והרע, בין ההשתלבות בין בני האדם והשליטה עליהם, בין גישתו של אקסבייר לגישתו של מגניטו. המשפט האחרון הוא בעייתי במיוחד מכיוון שמגניטו חזר בתשובה, סוג של, ואת זה יודע כל מי שצפה בסרט הקודם. או בזה שלפניו. כך שמי שאמור היה להיות אחת הדמויות המעניינות בסדרה, מישהו שמהלך על הגבול הדק כל הזמן, וסוחב איתו פוסט טראומה לא קטנה, הפך למעשה לפוני של טריק אחד, שבכל סרט מחדש עובר את אותו תהליך בדיוק. גם מהטראומה הזו, אגב, אפשר היה לעשות מטעמים: כשאפוקליפס, סוג של אל כזכור, לוקח את מגניטו לשערי אושוויץ, הוא שואל אותו את השאלה המתבקשת: איפה היית כשרצחו פה את המשפחה שלי? אפשר היה לצפות לאיזשהו דיון תיאולוגי מעניין סביב הנושא הזה, שייתן את אותותיו בסרט. במקום זאת קיבלנו עוד סצינת הרס, ואפילו לא מוצלחת במיוחד. כתוצאה מכך נשאר מעט מדי מקום למוטאנטים החדשים. סובלים מכך במיוחד המוטאנטים מהצד הלא נכון של המפה, דהיינו סטורם, אנג'ל, פסיילוק, שעד עכשיו לא ברור לי מה הכוח שלה בדיוק, ואפוקליפס, שרוצה להשמיד את העולם כי סיבות. האחרים, בפרט הצעירים שבהם, מקבלים ייצוג טינאייג'רי טיפוסי למדי, פלוס כוחות.
מהצד החיובי, הסדרה הזו תמיד הייתה נהדרת בהעצמת נשים, וגם הפעם היא לא מפספסת. מיסטיק היא הקול השפוי המאזן בין הנאיביות המעצבנת של אקסבייר לפגיעות הנוחה לתמרון של מגניטו, ובזמנה החופשי היא גם מצילה מוטאנטים במצוקה ומעבירה זקנות את הכביש. סטורם (אלכסנדרה שיפ) מסוגלת לשלוט באיתני הטבע. לכוחותיה ראינו רק רמז. מוירה (רוז ביירן) היא החוליה המקשרת בין המוטאנטים לבני האנוש, והיא גם זו שמבינה את גודל הסכנה מאפוקליפס, ופועלת בהתאם. ואילו כוחה של ג'ין גריי עולה על כוחו של אקסבייר עצמו, והוא זה שמבין אותה וגם מעודד אותה ללמוד לעשות בו שימוש. ויש גם את קוויקסילבר (אוון פיטרס). כל סצינה בכיכובו נהדרת, וגם סיפור הרקע שלו מסקרן, אבל זו בה הוא מחלץ מוטאנטים תמימים מבניין בוער לצלילי מוזיקת אייטיז עליזה היא הנאה קולנועית מזוקקת וטהורה.
