"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". בימוי: זאק סניידר. תסריט: דייויד גויר, כריס טריסו. שחקנים: בן אפלק, הנרי קאוויל, איימי אדמס, גל גדות, ג'סי אייזנברג, ג'רמי איירונס, לורנס פישבורן, דיאן ליין, הולי האנטר. ארה"ב, 2016. 151 דקות. 2 כוכבים.
בתכל'ס, בהכל אשם כריסטופר נולאן. "האביר האפל" שלו היה סרט כל כך מושלם, כל כך גאוני, שהוא שינה לגמרי את התפיסה בכל הנוגע לסרטי קומיקס, הביא אותם אל העולם "האמיתי" והשריש את ההבנה שהטובים שבהם יכולים להיות בו זמנית שעשוע קיץ למתבגרים ויצירת אמנות ראויה לאוסקר. זאת ועוד: הוא שינה את חוקי האוסקר בכבודו ובעצמו, בעקבות הצעקה שקמה על כך שהסרט קטף אמנם שמונה מועמדויות לאוסקר (ושתי זכיות ראויות, אחת לעריכת הסאונד ואחת לשחקן המשנה הית' לדג'ר המנוח, עבור הג'וקר האלמותי שלו) אולם לא זכה במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. זה כריסטופר נולאן שבזכותו מספר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הורחב מחמישה בלבד לעד עשרה, בהתאם להיצע השנתי. בגללו כוללת הרשימה לא רק סרטים "חשובים" אלא גם אקשן מפוצץ-מוח דוגמת "מקס הזועם: שביל הזעם". הוא הרס במאים אחרים בשבילי. אחרי שנחשפתי למה שהוא עשה בטרילוגיית באטמן שלו, אי אפשר להאשים אותי על הסטנדרטים הגבוהים שלי, ועל הציפיות העצומות שלי אל מול פתחו של כל סרט קומיקס חדש. על אחת כמה וכמה כשנולאן, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, חתום על הסרט כמפיק.
ממקום כזה כמובן קל מאוד להתאכזב. אבל "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" הוא אכזבה שצריך הרבה יותר מ"כגודל הציפיות" כדי להסביר אותה. זה סרט מבאס ברמות אחרות. הוא מדכא. הוא מכוער. התסריט שלו צריך להופיע בשיעורי מבוא לכתיבה בקטגוריית "לא ככה" ואף אחד שם לא משחק כמו שצריך, חוץ מגל גדות. אבל בואו נתחיל מהבסיס. מהכותרת של הסרט. מהסיבות שבגללן באטמן וסופרמן, שני גיבורי העל הגדולים והחשובים ביותר של DC קומיקס, פונים בכלל זה נגד זה. הסיבות האלה, אין דרך יפה להגיד את זה, הן מהצידוקים העלילתיים המופרכים ביותר שנראו על המסך הגדול אי פעם. מילא סופרמן. הוא הרי הגיבור הנאיבי והתמים של עולם הקומיקס, שעסוק כל היום בלהציל ילדים מבתים בוערים ולהוריד חתולים מהעץ; אפשר להבין למה הוא מסתייג מבחור אלמוני עטוי מסיכה שמחסל חשבונות עם פושעים, ולא בצורה יפה במיוחד. אבל מה לכל הרוחות יש לבאטמן נגד סופרמן? ההסבר שהסרט מנסה לתת לכך – זה בגלל שהוא חייזר, וחייזרים עלולים להיות מסוכנים – הוא לא רק מגוחך, הוא גם גזעני. אבל זה עוד כלום לעומת המופרכות של מה שפותר בסופו של דבר את הסכסוך הזה.
נחזור רגע אחורה: באטמן/ברוס ווין (בן אפלק) של הסרט הזה, מבוגר ואפל מבטרילוגיה של נולאן, חי כבר עשרים שנה מתחת לרדאר של העיר גותהאם עם העזר כנגדו אלפרד (ג'רמי איירונס). הוא לא מהסס לחסל את הפושעים אותם הוא צד, ואם הוא לא מחסל אותם הוא טובע בבשרם את סימן העטלף שלו, למען יראו ויראו. סופרמן (הנרי קאוויל), לעומתו, הוא גיבור העל הגלוי של העיר השכנה מטרופוליס – כן, בסרט הזה מה שמפריד בין גותהאם למטרופוליס זה נהר – שנהרסה בסוף "איש הפלדה", שסרט זה הוא המשכו הישיר. תחת כסותו כעיתונאי קלארק קנט חי סופרמן עם לויס ליין (איימי אדמס), ובתחילת הסרט הוא נזעק להציל אותה מידי מנהיג של טרוריסטים באפריקה, במבצע שמשתבש ועולה בחיי חפים מפשע. אבל זה לא אכפת לו, כי העיקר שלויס בריאה ושלמה. יש כאן שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת: הראשונה היא שבאטמן איבד מזמן את הלגיטימיות שלו כגיבור על. הוא פושע שנלחם בפושעים אחרים, סוג של פרילנס שמדי פעם עוזר למשטרה אבל בעיקר עושה מה שבא לו. השנייה היא שסופרמן מאבד את המצפון המוסרי שלו. בהמשך הוא יהרוג, בפועל, בני אדם, ובממשל כבר קמה הסנאטורית פינץ' (הולי האנטר) כדי לחקור את מעלליו של סופרמן ולנסות לקבוע אם זה טוב או רע לנו, שיתוף הפעולה החייזרי הזה.
ברוס ווין וקלארק קנט נפגשים לראשונה באירוע צדקה שעורך לקס לותור (ג'סי אייזנברג). הנרי קאוויל הוא שחקן בינוני למדי, ובן אפלק, שאני מחבבת מאוד בדרך כלל, מזריק לבאטמן שלו כריזמה של פקיד שומה, אבל פרס הופעת המשחק הגרועה של הסרט חייב להיות מוענק לאייזנברג. עם הקארה הבלונדיני, העוויתות, ההתפרצויות והטיעונים הפתלתלים בבואו להסביר מה לעזאזל הוא רוצה, בין אם זה חניכת מפעל צדקה או ניסיון להכריז על עצמו כאל, נראה שאייזנברג מנסה לחכות את הג'וקר של לדג'ר, רק בלי החדות והאדג'יות והנחישות והכישרון והכריזמה המהפנטת. וגם בלי קווי הדמות הברורים והאינטליגנציה המהממת והאידיאולוגיה המוצקה, אבל כבר לא אשמתו של אייזנברג. זו אשמת הבמאי ואשמת התסריטאים, שבתוך רצף של החלטות תמוהות החליטו גם שלותור ידע את הזהות הסודית של סופרמן, אבל לא יחשוף אותו אלא ישסה אותו בבאטמן. כי סיבות. בהמשך הוא גם בורא מפלצת שמנסה להשמיד את העולם. הוא לא רוצה להשמיד את העולם, זה מין סייד-אפקט כזה, ניסיון לקרוא תיגר על האלוהות שיצא משליטה. כל ההתרחשות הזאת, שלותור הוא המחולל המרכזי שלה, תיצור כמה סצינות קרב והרבה מאוד הרס, אבל מעט מאוד כיף או עניין. חטאו הגדול ביותר של "באטמן נגד סופרמן" אינו התהדרותו בעלילה מגוחכת – כבר היו סרטי קומיקס שנחלצו מזה בשלום – אלא העובדה שהוא סרט משעמם ומבאס, בלי טיפה של הומור או אירוניה עצמית.
ואם נחזור רגע למסיבה ההיא של לותור בה נפגשים הגיבורים: עוד דמות מגיעה אליה וצדה את עינו של ברוס ויין – אישה מסתורית, נטולת שם, שמגיעה לשם כדי לנסות להוציא מידיו של לותור חומרים שאסף עליה ועל חבריה. הסרט לא טורח להסביר לספק רקע לדמות הזו, ולהסביר מדוע אסף לותור את המידע שאסף, מדוע נשלחה דווקא היא להביא אותו או מה מביא אותה בסופו של דבר להצטרף אל הקרב הסופי. ואם אתם מבולבלים – כי במקרה לא הייתם בארץ כשכל המדינה דברה על הדמות שתגלם גל גדות ביקום הקולנועי המתהווה הזה – זה בסדר: גם סופרמן ובאטמן מביעים פליאה מעצם נוכחותה שם. גל גדות היא הדבר הטוב ביותר בסרט הזה: בכמה דקות מסך שיש לה היא משדרת עוצמה ומסתורין, והיא גם מהפנטת ביופייה. אותם חברים שבשמם ניסתה לחלץ את המידע מופיעים גם הם על המסך, לכמה שניות, כשברוס ווין עובר על תכולת המחשב שגנב מלותור. הסצינה הזו, בה נחשף באטמן לראשונה לוונדר-וומן, לפלאש ולאקוומן היא לב-לבו של הניסיון להכשיר את הקרקע ליקום קולנועי שלם שיצמח מ"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". 250 מיליוני דולרים הושקעו בסרט הזה, שהקדים את "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" המסקרן מאוד של מארוול, שבמרכזו מאבק אדירים בין איירון מן לקפטן אמריקה. 250 מיליוני דולרים כדי שנקבל שתיים וחצי דקות של פרומו ליקום הקולנועי של ליגת הצדק, המקביל של DC קומיקס לחבורת "הנוקמים", ושמסביבו אין כמעט שום דבר ששווה לזכור. ואם זה המצב, זה כנראה הפרומו הארוך, היקר והגרוע בהיסטוריה.
