"שמונת השנואים". תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: סמואל ל. ג'קסון, קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, וולטר גוגינס, ברוס דרן, מייקל מדסן, טים רות', דמיאן ביצ'ר, צ'נינג טייטום. ארה"ב, 2015. 187 דקות. 3 כוכבים.
אומרים שהאימהות משנה אותך בכל מיני דרכים. חלקן צפויות, כמו הירידה הדרסטית בשעות השינה או היעדרו המוחלט של החופש לצאת ולבוא כרצוני. אחרות בלתי צפויות, כמו למשל העיסה היבבנית שהפכתי להיות בכל פעם שאני רואה קבצן, או כלבלב שמחפש בית בפייסבוק. מבחינתי, אחת ההפתעות הפחות נעימות שהגיעו עם האימהות הייתה אפס הטולרנטיות שהגיעה איתה לאלימות מכל סוג שהוא, גם קולנועית. זה מקשה עלי מאוד ליהנות מאורגיית האלימות הפרועה והקאמפית שהיא חלק בלתי נפרד מהסרטים של אחד, קוונטין טרנטינו. פעם הבמאי האהוב עלי ביותר. היום מישהו שלא הייתי יודעת מה לומר לו לו הייתי נתקלת בו בפרימיירה.
"שמונת השנואים", סרטו החדש, מתרחש בארצות הברית שקצת אחרי מלחמת האזרחים, בערבות ויומינג המושלגות. בעיצומה של סופת שלגים נקלעים אל בקתה מבודדת מספר זרים – הייתי רוצה לומר שמונה, אבל זה בכל זאת טרנטינו – בדרכם אל עיירה בשם ליטל רוק. צייד הראשים ג'ון רות' (קורט ראסל) מגיע אל הבקתה מחובר באזיקים אל האסירה דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי), שעל ראשה עומד פרס בסך עשרת אלפים מטבעות זהב. אל הכרכרה שלו הוא אסף את מייג'ור מרקיז וורן (סמואל ל. ג'קסון), קולגה שמעדיף את הראשים שלו חיים-לשעבר, ואת כריס מניקס (וולטר גוגינס), בנו של מורד נודע לשמצה מצבא הקונפדרציה, שהוא אולי ואולי לא השריף החדש בעיירה. בבקתה עצמה הם פוגשים גנרל מצבא הדרום (ברוס דרן), בוקר (מייקל מדסן), תליין (טים רות') ומקסיקני אחד (דמיאן ביצ'ר), שטוען שהוא אחראי על המקום. מכאן, כמו תמיד אצל טרנטינו, יתפרץ הגיהינום. השאלה היא רק מתי ובאיזה נסיבות.
מה שנשמע על פניו כמו מערבון הוא למעשה, להוציא מספר אפיזודות, סרט קאמרי המתרחש ברובו בלוקיישן אחד. בדומה ל-"12 המושבעים", למשל, כשעל הפרק לא השאלה מי ישכנע את מי אלא מי יהרוג את מי, ולמה. חלק גדול מהדיאלוגים נהדרים, ובפרט כשהמדובר בשיחות חולין שלא קשורות לכלום, כמו זו שבה מבקשת מיני (דנה גרוייר) מאד (לי הורסלי) לשאול אותה אם יש לה תחת שמן, רק כדי שתוכל לענות לו "ווי" ולצהול שהיא מדברת צרפתית. למעשה, ככל שתפקידן של הדמויות בסרט קטן יותר, כך הן מדויקות יותר והקאץ'-פרייזים שלהן טובים יותר. לצד מימי, ניתן לציין בהקשר זה את או.בי ואת בוב המקסיקני. עוד ראויים לציון הפסקול הנהדר של אניו מוריקונה והצילום המשובח של רוברט ריצ'רדסון, שכבר עכשיו מוזכר כמועמד מוביל לאוסקר. שיתוף הפעולה בין שני אלה הביא לכמה מהסצינות היפות והזכירות בסרט. חפשו את צמד הסוסים הדוהרים, אחד שחור והשני לבן, על רקע שלג לבן ומוזיקה הרמונית מופלאה. ובכלל, בראייה קולנועית רחבה אפשר להעריך את האיכויות הברורות של הסרט הזה, וברור לחלוטין מה טרנטינו – קולנוען מיומן מאין כמוהו, שהפך את הטראש לאמנות – ניסה לעשות פה, ומה בדיוק הוא מנסה להגיד על החברה האמריקנית, כשנוא מכנס לחדר אחד שחור, מקסיקני, בריטי והילביליז, שכולם שונאים זה את זה קודם כל על רקע גזעי. אבל.
אבל נראה שבלהיטותו למהר ולהגיע כבר אל האלימות כדי שיוכל לזעזע את צופיו – וזה כבר הסרט השמיני של טרנטינו, שלאורך הקריירה שלו זעזע אותנו במגוון דרכים וצורות, כולל שוט מעוצב להפליא של רגל כרותה מתעופפת באוויר ("חסין מוות") וצילום תקריב של קרקוף אדם ("ממזרים חסרי כבוד") – החליט טרנטינו לחפף הפעם בכל מיני מקומות. בראש וראשונה – בתסריט. וכך, במקרה אוסף צייד הראשים ג'ון רות' למרכבתו באמצע שומקום צייד ראשים נוסף, אותו הוא מכיר. ובדרך הם אוספים אדם נוסף, שגם הוא נתקע במקרה בשלג וגם אותו הם מכירים. ובבקתה יש אדם שלישי, שגם אותו מכיר אחד מהם. והיה לו עסקים, לגמרי במקרה, גם עם הבן שלו, שאותו הוא מחפש. וכשצריך להסביר דבר מסוים מופיע קול של מספר בלתי נראה שמסביר אותו. או שיוצאים פתאום מהרצף הסיפורי וחוזרים לעבר. והעצלות התסריטאית הזאת מעצבנת גם כשהיא מגיעה מסתם תסריטאי. אבל כשהיא מגיעה מקוונטין טרנטינו, זוכה שני אוסקרים, שניהם על התסריט ("ספרות זולה" ו"ג'אנגו חסר מעצורים") – זה מרגיז שבעתיים. כי אנחנו יודעים שהוא מסוגל ליותר מזה. כי אנחנו רואים את רסיסי הגאונות בכל פעם שבוב, למשל, מקלל בספרדית את הדלת השבורה. רוב הזמן זה מרגיש כאילו טרנטינו שב וכינס את טים רות' ומייקל מדסן, והצמיד להם שחקנים נוספים שאסף לאורך סרטיו הקודמים, כדי לצלם את "כלבי אשמורת", רק עם ג'ינסים וחולצות פלנל במקום חליפות: חבורה של זרים, בצדדים שונים של החוק, שמגלים לאורך הסרט כל מיני דברים על עצמם וכולם מתים בסוף. והאלימות שבה הם מתים, כשהיא לא מלווה בפאנצ'ים מבריקים, היא די חסרת תוחלת. וזה עוד בלי להיכנס בכלל למיזוגניה המחרידה בה מתייחס טרנטינו – האיש שסגד לנשים בסרטים כמו "קיל ביל" – לנשים בסרטו הנוכחי.
