"חדר". בימוי: לני אברהמסון. תסריט: אמה דונהיו. שחקנים: ברי לרסון, ג'ייקוב טרמבלי, שון ברידג'ר, ג'ואן אלן, וויליאם ה. מייסי, טום מק'קמוס. אירלנד/קנדה, 2015. 118 דקות. 5 כוכבים.
כמה נחמד שאוסקרים זה דבר צפוי יחסית. בכל שנה, לצד סרטי האולפנים הגדולים, מסתנן לרשימה הסופית איזה סרט דל-תקציב על תקן המתמודד המפתיע. הוא אף פעם לא זוכה, אבל לפעמים השחקן או השחקנית שלו קונים את עולמם. כזה היה "קר עד העצם" מ-2010, סרט עצמאי שפרץ אל המיינסטרים היישר מפסטיבל סאנדאנס לסרטי אינדי, זכה בארבעה מועמדויות לאוסקר, ובהן אחת לפרס הסרט הטוב ביותר, והזניק לתודעה את השחקנית הראשית שלו: אחת, ג'ניפר לורנס. כזה, השנה, הוא "חדר": הפקה אירית-קנדית צנועה, מועטת-לוקיישנים, בכיכובם של שחקנית אינדי לא מאוד מוכרת, וילד בן שבע. ונראה שהשנה ברי לרסון תעשה את מה שאפילו ג'ניפר לורנס לא הצליחה לעשות, ותעניק לסרט האינדי הקטן והלא צפוי את פרס השחקנית הראשית. בינתיים היא עשתה את זה בגלובוס הזהב ובפרסי גילדת השחקנים של אמריקה. כשהיא עוקפת, אגב, את ג'ניפר לורנס עצמה, והמועמדות שלה על "ג'וי".
קשה להתייחס ל"חדר" בלי לתת ספויילר רציני לחלק השני שלו, לכן אם אתם מתכננים לראות את הסרט – חוויה מומלצת מאוד, אגב – ובמקרה לא ראיתם את הטריילר שלו ולא קראתם עליו שום דבר, מומלץ לכם להפסיק לקרוא כאן. די לומר שהסרט מבוסס על סיפור קצר שכתבה אמה דונהיו, שגם עיבדה את הסיפור לתסריט, מתוך מחשבה על צעיר בניה של אליזבת פריצל האוסטרית, שנכלאה ע"י אביה במרתף במשך 24 שנים, נאנסה על ידו וילדה לו שבעה ילדים – אחד מהם נרצח ע"י האב, שלושה מהם גודלו על ידו ועל ידי אשתו כ"ילדים עזובים" ועוד שלושה נכלאו עם אמם במרתף ולא ראו אור יום עד לשחרורם.
"חדר", אם כן, הוא החדר בו חיים מא (לרסון) – כלומר אמא – ובנה בן החמש ג'ק (ג'ייקוב טרמבלי). עבור מא, חדר הוא כלאה בשבע השנים האחרונות. אבל עבור ג'ק – זהו כל עולמו. החפצים בו הם חבריו, והוא מברך אותם לשלום כל בוקר. הטלוויזיה היא מתנת-חייזרים אשר מנגישה לו עולם בדיוני לחלוטין. והארון הוא המקום בו סוגרת אותו אמו בכל יום ראשון, כש"ניק הזקן" (שון ברידג'ר) מגיע לבקר. אסור לו לפגוש אותו, אבל בסופו של הביקור מצפות לו הפתעות. ומעבר לכך הם שומרים על שגרה: בכל בוקר ג'ק רץ הלוך ושוב בחדר. הם עושים אמבטיות. וכביסה. מדי פעם הם עומדים מול חלון הגג וצורחים בקולי קולות, אולי החייזרים ישמעו. ותיאור הבנאליה היומיומית הזו דרך עיניו של ילד, שלא מבין עד כמה המציאות בה הוא חי מפלצתית, צובטת דווקא בגלל הפשטות שבה היא מוגשת, ובגלל שהיא לא מנסה לפרוט על נימי הרגש בגסות.
ואז, בחציו השני, הסרט משתנה. פתאום צריכים מא וג'ק להתמודד עם העולם שבחוץ, ולגלות בדרך הקשה שהמקום שהיה כלאם בשנים הללו, במידה מסוימת גם עטף והגן עליהם. עבור ג'ק ההתמודדות פשוטה יותר: הוא לומד, למשל, לטפס מדרגות. הוא לומד לתקשר עם אנשים אחרים. הוא מתנתק בהדרגה מהקשר הסימביוטי עם אמו. אלא שדווקא היא, שמשאת נפשה הייתה לצאת החוצה, חווה עכשיו את הקושי הגדול יותר: היא נאלצת להתמודד עם פרידתם של הוריה (וויליאם ה. מייסי, בסצנה קצרה ונפלאה, וג'ואן אלן), עם חלומותיה שהתנפצו ועם רגשות האשם שתוקפים אותה בעוז דווקא עכשיו, כשהיא מבינה שהיא אינה יכולה עוד להסתיר מבנה את האמת. והגם שהחלק הזה של הסרט שונה במהותו מהחלק הראשון, ונעדר את המתח ותחושת הקלסטרופוביה – הוא חזק ומטלטל לא פחות. הבחירה של הבמאי לני אברהמסון ("פרנק" הנהדר משנה שעברה) לתאר את קורותיהם של מא ושל ג'ק בצורה עדינה מאוד, כמעט דוקומנטרית, ולהתעכב על פרטים שוליים לכאורה, מוכיחה את עצמה. מבחינה זו "חדר" הוא כמעט ההיפוך של "האיש שנולד מחדש", המתמודד מולו על האוסקר. כשהסיפור חזק מספיק לא צריך להטוטי מצלמה, לוקיישנים מרהיבים, אפקטים מתוחכמים ומוזיקה רועמת: הדרמה זועקת מכל שנייה על הבד. וגם בקטעים הפחות חזקים, או הלא ממש ברורים (לא תמיד אנחנו מבינים מה עובר על מא, בעיקר בחלקו השני של הסרט) – זה עדיין הרבה יותר טוב מהרוב.
