"סקס טייפ". בימוי: ג'ק קסדן. תסריט: קייט אנג'לו, ג'ייסון סיגל וניקולס סטולר. שחקנים: קמרון דיאז, ג'ייסון סיגל, רוב לאו, רוב קורדרי, אלי קמפר, ג'ק בלאק. ארה"ב, 2014. 94 דקות. 2 כוכבים
השנה הייתה 1998 כאשר העולם נחשף לקארי בראדשו והטלוויזיה שלכם התחילה לדבר על סקס בפריים טיים. לא נרמז, לא מתפלרטט, לא הדבר הזה שגברים מזדקנים ומגוחכים סטייל בני היל מנסים להשיג מנשים צעירות ומצווחות, לא רע הכרחי שצריך לסבול בדרך לחופה, תוך עצימת העיניים וחשיבה על המולדת. הוא היה הנושא. הוא הפך מטרה לגיטימית בפני עצמה. הוא הפך מטרה לגיטימית בפני עצמה עבור נשים. והוא שם את הפוקוס לא רק על כך שנשים אוהבות ורוצות סקס, לא תמיד עם קשר לאהבה או לרומנטיקה או למערכת יחסים זוגית – אלא גם על המקבילה הנשית לשיחות המלתחה ביום שאחרי. בשמלת ערב ונעלי מנולו בלאניק, עם קוקטייל ביד אחת ואיזמל מנתחים וירטואלי בשנייה, המפרק לגורמים כל שלב ושלב באינטראקציה, לטוב ולרע. מדבר שנעשה בחדרי חדרים הפך סקס למשהו שמראים ומדברים עליו בגלוי, בכנות וללא מסכות, בפריים טיים, והרשת בה שודרה "סקס והעיר הגדולה" הפכה מרשת כבלים איזוטרית לנותנת הטון בעולם הטלוויזיה של תחילת האלף השלישי. לא בכדי נוצר מאז המם החוזר על עצמו: זה לא פורנו, זה HBO.
16 שנים אחרי מנסה "סקס טייפ" לקחת את המגמה הזו צעד אחד קדימה ולרמוז שאם בעבר כולם דיברו על סקס חופשי – היום כולם גם מצלמים אותו. הגיבורה אנני (קמרון דיאז) ממחישה את המעבר הזה בעצמה. בתחילת הסרט היא קארי בראדשו לכל דבר ועניין: היא יושבת עם המחשב הנישא שלה, כותבת את הבלוג הפופולרי שלה – המקבילה של שנות האלפיים לטור בעיתון, ובקריינות הרקע נזכרת בחיי המין הלוהטים שהיו לה ולבעלה ג'יי (ג'ייסון סיגל) בצעירותם, עת הזדווגו בשקיקה תחת כל עץ רענן, ותוהה לאן נעלם הלהט. כעת, כשהיא וג'יי הורים לשני ילדים, הם עדיין מגניבים – ג'יי עובד בתעשיית המוזיקה ומחלק אייפודים עם הפלייליסט שלו לכל דורש, אנני עומדת למכור את הבלוג שלה לחברה מסחרית גדולה – אבל חדוות המין נעלמה. כשהם מקבלים סוף סוף ערב חופשי מהילדים הם מחליטים לצלם סרט פורנו ביתי, צורת בילוי לגיטימית ומקובלת. אלא שכאן מקבל הסרט תפנית, כשאייפוד שנראה במערכה הראשונה יורה במערכה הראשונה: הסרטון עובר באמצעות תוכנת סינכרון מתוחכמת אל כל המכשירים שחילק ג'יי, וג'יי מתחיל לקבל הודעות טקסט מסתוריות מאחד הצופים בסרטון, שמתגלגלות במהירות לסחיטה. כעת יוצאים אנני וג'יי במירוץ נגד הזמן כדי להשיג את כל המכשירים האבודים, הנמצאים בין היתר אצל חבריהם הטובים רובי (רוב קורדרי) וטס (אלי קמפר(, אצל הבוס העתידי של אנני האנק (רוב לאו) ואצל הדוור.
"סקס טייפ" יכול היה לקחת את "סקס והעיר הגדולה" צעד אחד קדימה ולדבר בכנות על מה שקורה כשהתשוקה נעלמת, לבחון האם אנשים מוכנים להיאבק בשבילה ולבדוק עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת כדי להחזיר אותה, ומה המחיר שהם מוכנים לשלם. בדקות הראשונות זה נראה כאילו זה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. ואז זה נהיה סרט מרדף אדיוטי, שגולש במהירות לוולגריות בסגנון עדות אדם סנדלר. כולל הפרשות הגוף והמאבקים עם חיות מחמד והמעשה ההירואי האחרון, המטומטם ומסכן החיים. וכמו בסרטי אדם סנלדר, אף אחד לא מתנהג בהגיון: לא ג'יי, המתוחכם לכאורה, שיוצא למרדף רגלי אחר מכשיריו האבודים במקום לחפש את האפליקציה שתפתור את זה בלחיצת כפתור; ולא אנני, שמשקרת בצורה עלובה במיוחד לבוס שלה לעתיד, ומוצאת את עצמה באינטראקציה מאוד משונה איתו; ולא רובי וטס, שלא מסתירים את להיטותם לראות את הסרטון הזה – סיטואציה שכל אדם נורמלי היה בורח ממנה כמו מאש. זו הצביעות הגדולה של הסרט: כל ציר העלילה שלו סובב סביב נסיון לתקן משהו שהוא עצמו טוען שכלל לא מקולקל, להיפך: זה לגיטימי, זה משחרר, זה מקובל חברתית וכולם עושים את זה – אפילו הזוגות הלוהטים ביותר (וברור שאנני וג'יי הם זוג כזה), או לפחות רואים את זה.
מעבר לצביעות, גם הדרך בה מתקדמת העלילה – החל מחשיפת זהותו של הסחטן, דרך מניעיו ועד לפתרון הבעיה – עצלה, ומהלכיה מתוזמנים על ידי יד המקרה והמזל ולא על ידי הפעולות של הגיבורים עצמם. ניתן להתנחם בכמה בדיחות משעשעות למדי ובהופעת אורח לא פחות ממבריקה של רוב לאו, כבוס היהודי המהוגן שמסתיר תחת חליפת השמרנות שלו חיבה לקוקאין וללהקות רוק כבד. וגם בישבנים החשופים של קמרון דיאז וג'ייסון סיגל, המרצדים על המסך רוב רובו של החלק הראשון, כדי לוודא שכל אחד ימצא בסרט הזה משהו שהוא יכול לקחת הביתה.
(צילום יחצ)
