"בירדמן". תסריט ובימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו. שחקנים: מייקל קיטון, אדוארד נורטון, אמה סטון, נעמי ווסט, זאק גאליפינאקיס, איימי ריאן, אנדריאה רייסבורו, לינדזי דאנקן. ארה"ב, 2014.  119 דקות. 5 כוכבים.

עונת האוסקר הנוכחית מסתמנת כאחת הטובות שהיו לנו בשנים האחרונות. בין "התבגרות" המושקע ל"מלון גרנד בודפש" המתפוצץ מרוב אסתטיקה, "משחק החיקוי" המרתק ל"וויפלאש" שמוכיח שמופע הג'ז יכול להיות מורט עצבים יותר ממרדף מכוניות, זכינו השנה לסרטים נהדרים, חדשניים, עשויים נפלא, וכאלה שממש מגדירים מחדש את גבולות השיח הקולנועי. "בירדמן", סרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, נחשב לאחד המועמדים הבולטים לזכייה, כשבכיסו נחות לא פחות מתשעה מועמדויות לאוסקר, כמו גם זכיות בפרסי גילדת המפיקים, גילדת השחקנים וגלובוס הזהב לסרט הקומדיה/מוזיקלי הטוב ביותר. בארה"ב זכה הסרט הזה לביקורות אוהדות מקיר לקיר. בארץ, לעומת זאת, המבקרים כל כך חלוקים בדעותיהם שזה כמעט קומי. המקטרגים טוענים שקמפיין האוסקר שלו מבוסס על שני גימיקים: אחד צורני – צילום שנדמה כמו שוט ארוך אחד; ואחד ליהוקי – לתפקיד השחקן שמשווע ללגיטימציה על אף שעשה את הקריירה שלו מדמות קומיקס לוהק מייקל קיטון, שגילם את באטמן הקולנועי הראשון בשני סרטיו של טים ברטון, ב-1989 ו-1992. ושאין בו מלבד זאת דבר. המסנגרים, ואני בתוכם, טוענים ששני הגימיקים האלה מצדיקים את עצמם ובעלי ערך קולנועי. הם מוסיפים ואומרים ש"בירדמן" נפלא גם מעבר להם. וגם כאן אני איתם.

אז מייקל קיטון, כלומר ריגן, בנה את הקריירה הקולנועית שלו ואת פרסומו והונו מגילום דמותו של "בירדמן", איש ציפור בעל כוחות על, לפני משהו כמו עשרים שנה. עכשיו הוא זקן יותר, עייף יותר, עני יותר, גרוש ואב לבת שבדיוק יצאה ממכון גמילה (אמה סטון). בנסיון לשקם את הקריירה הגוועת שלו הוא מחליט להשקיע את שארית הונו בגרסה בימתית לספרו של ריימונד קארבר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", אותה הוא מעבד לבמה בעצמו, מביים ומשחק בה בתפקיד הראשי. ההפקה היומרנית מאיימת לקרוס כשאחד השחקנים נקלע לתאונת עבודה, אבל אז מנדבת אשתו על הבמה, לסלי (נעמי ווטס) את בן הזוג שלה במציאות, מייק (אדוארד נורטון הפנטסטי), כוכב עולה קפריזי, שנכנס לנעלי הדמות ועושה עבודה מדהימה במהלך החזרות, אבל גם משתכר, מקלל, חותר תחת סמכותו של ריגן ומפתה את הבת שלו. וגם אשתו לשעבר של ריגן (איימי ריאן), זאת שהוא מעולם לא הפסיק לאהוב, חוזרת לחייו; ובת הזוג הנוכחית שלו (אנדריאה רייסבורו), שמשחקת גם היא בהצגה, מודיעה לו שהיא בהריון; ומבקרת התיאטרון האימתנית של הניו יורק טיימס (לינדזי דאנקן) מודיעה לו שהיא הולכת לשחוט את ההצגה שלו, עוד לפני שראתה ממנה סצינה אחת, כי היא מתעבת אותו ואת כל מה שהוא מייצג; והוא גם שומע קולות – את אלה של בירדמן, שמדבר אליו ללא הפסקה ומנסה לשכנע אותו לשוב ולגלם אותו בקולנוע – ומשוכנע שיש לו כוחות על.

"בירדמן", במילים אחרות, מציג כמה שבועות דחוסים ולחוצים במיוחד בחייו של אדם עם אגו שברירי גם ככה. השוט הרציף – למעשה הסרט צולם בשוטים ארוכים שהודבקו יחדיו באולפן – המתנהל כולו מאחורי הקלעים של התיאטרון, להוציא גיחות קצרות לרחוב הסמוך או לבר, ומלווה בתיפוף רקע בלתי פוסק, מגביר את תחושת הדחיסות והלחץ. את הדחק שרודף דחק, בלי שום חציצה, בלי שום הפוגה, בלי שום מקום לברוח אליו. זו לא רק הקריירה של ריגן שעומדת פה על הפרק, או הכסף שכבר אין לו, או המבחן שייקבע האם הוא יצליח למצב את עצמו כאמן רציני – זה הרצון האנושי הבסיסי ביותר להיות אהוב. הרצון שאת הנמסיס הגדול שלו מגלמת מבקרת התיאטרון המרשעת, שנחושה בדעתה לשנוא אותו, ופתרון הכזב שלו מלחש כל הזמן באוזנו. בסצינה משובחת במיוחד בסרט ננעל ריגן מחוץ לכניסת השחקנים של התיאטרון, בתחתונים בלבד, ונאלץ לפלס את דרכו אל הכניסה הראשית דרך כיכר טיימס ההומה. והשתיים-שלוש דקות האלה, בהן הוא מושפל עד עפר אבל מזוהה ומוכר ואפילו מועלה ליוטיוב וזוכה למאות אלפי צפיות ושיתופים, מקפלת בתוכה את הדילמה שלו ואת הבחירות שהוא עושה ואת כל מה שדפוק ובעייתי בעולם התרבות והבידור בכלל, ובהוליווד בפרט.

(צילום יח"צ)