"טרמבו". בימוי: ג'יי רואץ'. תסריט: ג'ון מקנמרה. שחקנים: בריאן קרנסטון, הלן מירן, דיאן ליין, לואי סי. קיי, ג'ון גודמן, אל פאנינג. ארה"ב, 2015. 124 דקות. 3 כוכבים.
ביציאה האחרונה מבית מדרשה של שרת התרבות מירי רגב – נכון לרגע כתיבת שורות אלו כמובן – יוכל משרד התרבות לשלול תמיכה מגופי תרבות "שיחתרו תחת המדינה", דהיינו ירמזו כי מדינת ישראל אינה בהכרח דמוקרטית כפי שהיינו רוצים לחשוב, יבזו או ישחיתו את הדגל או את אחד מסמלי המדינה האחרים, או יקראו להטלת חרם על ארץ ישראל. השלמה, כמובן. ובעוד אמנים מזדעקים נגד מה שנראה כניסיון לסתימת פיות – כי לכו תעשו אמנות תחת הנחיות מה מותר ומה אסור לכם להגיד – עולה בארץ, בתזמון מושלם, "טרמבו", כדי להזכיר לנו מה קרה כשבמדינה אחרת, דמוקרטית מאוד, מישהו נסחף קצת עם מה מותר ומה אסור לחשוב ולהגיד.
הסרט מבוסס על סיפורו של דלטון טרמבו, התסריטאי הידוע ביותר, והמרוויח ביותר, מבין אלו שכונו "העשירייה ההוליוודית": עשרה במאים, תסריטאים ושחקנים שסירבו להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית בשנת 1947, כשציד המכשפות המקארתיסטי היה בשיאו. טרמבו, סתירה מהלכת, קומוניסט בדעותיו וקפיטליסטי עד העצם באורח חייו, הורשע בביזוי הקונגרס ונשלח לכלא ל-11 חודשים. אלה היו רק תחילתן של צרותיו: כששוחרר מהכלא גילה כי דלתות האולפנים הגדולים נסגרו בפניו, אושיות הוליוודיות פטריוטיות בעיני עצמן פועלות כדי לטרפד את העסקתו, חבריו לשעבר מפנים לו עורף ואין לו איך לפרנס את אשתו (דיאן ליין) וילדיו. הפתרון מגיע בדמות מפיק בי-מוביז בשם פרנק קינג (ג'ון גודמן), שתחת מטרייתו משכתב טרמבו תסריטי-זבל בשלל שמות בדויים, הופך חלק מהם לזהב, מסדר עבודה גם לחבריו המנודים וזוכה, תחת מעטה אלמוניותו, בשני אוסקרים.
זהו הסרט השני על הוליווד בשנות החמישים שרץ כרגע על המסכים – הראשון הוא "יחי הקיסר" – ובשני הסרטים מוזכרת סוגיית תמיכתם של יוצרים, תסריטאים בעיקר, בעמדות קומוניסטיות, וחברותם במפלגה הקומוניסטית – שהייתה אז, יש להדגיש, חוקית לחלוטין. אלא שבעוד סרטם של האחים כהן הוא מעשיה בדיונית, בה נטועות דמויות אמיתיות – סיפורו של טרמבו הוא סיפור אמיתי לחלוטין, אם כי נטועות בו דמויות בדיוניות. המרכזית בהן היא זו של התסריטאי ארלן הרד (לואי סי.קיי המצוין), דמות המבוססת ככל הנראה על מספר תסריטאים אמיתיים, שמאמינה בכל לבה ברעיון הקומוניסטי – ובניגוד לטרמבו, גם חיה את חייה בהתאם. הרד לא מסוגל לכתוב תסריט מבלי להכניס לתוכו את משנתו, מבלי לכתוב נאומים חוצבי להבות ולנסות לתקן את העולם.
הסרט הזה הוא קצת כמו דמותו של הרד: צודק מאוד ומלא נאומים דידקטיים. טרמבו, ללא ספק דמות מרתקת, מעוצב כקלישאה של סופר: הוא יושב מול מכונת הכתיבה שלו, מעשן סיגר, לוגם ברנדי ומתקתק במרץ. כשהוא במחסום כתיבה והוא רוצה לשנות אווירה, הוא כותב באמבטיה. כשהוא לא כותב הוא נפגש עם חבריו ומנהל איתם דיונים ברומו של עולם. כשהוא רוצה להדגיש איזו נקודה הוא מנפנף בידו באוויר או תוקע אגרוף בכף ידו. הוא גם צודק כל הזמן, וגיבור שמוכן ללכת לכלא בשם חופש הביטוי. כדי לעגל טיפה את דמותו הוכנס לו – מעט מדי וקצת מאוחר מדי – איזה מתח משפחתי, במסגרתו הוא מדבר לא כל כך יפה לבת שלו. זה נפתר תוך סצינה אחת. בריאן קרנסטון, גאוני כמעט בכל מה שעשה עד עכשיו – מד"ר טים ווטלי ב"סיינפלד" ועד וולטר וויט ב"שובר שורות" – מפספס הפעם. דמותו לא מצליחה להיות גדולה מסך כל המניירות שלה.
הלן מירן, לעומתו, נהדרת. מירן מגלמת את הדה הופר, שחקנית לשעבר בסרטים אילמים ורכילאית צמרת בהווה של הסרט, על חוד עטה יקומו ויפלו אימפריות. והיא, כך על פי הסרט, הייתה נחושה בדעתה להפיל את טרמבו וחבריו, בלהט שעירב פטריוטיות ואנטישמיות (רוב חברי העשירייה ההוליוודית היו יהודים). לצדה ברודפים מוזכרים אישים נוספים, ובהם השחקן ג'ון ויין (המגולם ע"י דייויד ג'יימס אליוט), לו מזכיר טרמבו במהלך הסרט שבמהלך מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לבדר חיילים בעורף. בצד של הטובים, לעומת זאת, מוזכרים השחקן קירק דאגלס (דין אוגרמן) והבמאי אוטו פרמינגר (כריסטיאן ברקל) שנתנו לטרמבו קרדיט מלא על התסריטים שכתב עבורם – "ספרטקוס" ו"אקסודוס", בהתאמה – וסייעו לשבור בפועל את החרם עליו ועל חבריו. ככה זה בסרט: יש טובים, יש רעים ויש שורה תחתונה ברורה מאוד, שכאמור רלוונטית להפליא גם לישראל של ימינו. דלטון טרמבו היה איש עשיר ומפורסם שמצא דרכים יצירתיות לעקוף החרם שהוטל עליו. הסוף של הסיפור שלו היה טוב. הוא נוקה מכל החשדות נגדו. הוא קיבל את כל ההכרה והפרסים שנשללו ממנו. אבל צריך לזכור שחייהם של אלפי אנשים, לא מפורסמים ולא עשירים, נהרסו בשנים ההם, רק בגלל שהשתייכו למפלגה הפוליטית הלא נכונה. ההיסטוריה אמנם שפטה את הנפשות הפועלות, וכיום ברור לחלוטין מי היה הנבל ומי הקורבן ברדיפה הפוליטית הגדולה שזכתה מאוחר יותר לכינוי מקארתיזם. אבל ייתכן שהמסר שנקלט היטב באמריקה הגדולה בכל זאת לא חד מספיק במחוזותינו, אם שרת התרבות מנסה לצמצם את גבולות חופש הביטוי, ואם שר המדע, הטכנולוגיה והחלל הרשה לעצמו, בהיותו חבר כנסת, לומר בשידור כי מקארתי צדק בכל מילה. מהבחינה הזאת, ועם כל מגרעותיו, יש חשיבות רבה להקרנתו של "טרמבו" במקום ובזמן הזה.
