כנס העתידנים. תסריט ובימוי: ארי פולמן, על פי ספרו של סטניסלב לם. שחקנים: רובין רייט, הארווי קיטל, פול ג'יאמטי, ג'ון האם, דני יוסטון. ארה"ב, 2013. 122 דקות. 3 כוכבים.
ארבע שנים השקיע ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר", לכל הדעות המון עבודה על פרויקט אחד. אבל זה השתלם לו בענק: הסרט זכה בפרס אופיר, קטף את פרס גלובוס הזהב ואת פרס הסזאר לסרט הזר הטוב ביותר 2009 ונשלח לייצג אותנו באוסקר (שם הפסיד לפרידות היפני). הוא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סרטים בסרביה, זכה לתשואות בשלל פסטיבלים ברחבי העולם ומיצב את ארי פולמן כקולנוען מחונן שראוי להשקיע בו כספים. "כנס העתידנים", הוא הסרט שאמור לממש את הקרדיט שניתן לו גם מחוץ לגבולות ישראל הצרים. בדומה ל"ואלס עם באשיר", ששילב סיפורים מהחיים, בסגנון דוקומנטרי, אל תוך סרט אנימציה – גם סרט זה משלב דמויות אנושיות עם אנימציה, עם יוני גודמן כבמאי האנימציה ודוד פולנסקי על העיצוב האמנותי. התוצאה היא סרט יפהפה ומעורר מחשבה. המון המון מחשבה. והמחשבה העיקרית, שמלווה את הצופה בימים ובשבועות שלאחר הצפייה, היא – מה לעזאזאל קרה פה בדיוק?
השחקנית רובין רייט מגלמת בסרט את השחקנית רובין רייט, מישהי שלפני הרבה שנים גילמה את הנסיכה באטרקאפ בסרט שהפך לקאלט, ומאז בזבזה את הפוטנציאל שלה על כשלונות קולנועיים, ובילתה את זמנה בחווה מרוחקת בסמוך לשדה התעופה, עם בתה המתבגרת ובנה המיוחד. כעת מציעים לה האולפנים את עסקת חייה: הם מציעים לה להפוך את עצמה לדמות דיגיטלית. לדגום את קולה וגופה לתוך המחשב ולחיות לנצח בעשרות סרטים שיופקו עם בת דמותה הממוחשבת. וכמובן, אסור לה לשחק יותר, לעולם. לאחר היסוסים רבים היא מקבלת את ההצעה ועוברת את תהליך הדגימה, בסצינה נוגעת ללב במיוחד ובליווי הסוכן שלה (הארווי קייטל). עשרים שנה אחר כך היא נוסעת לכנס העתידנים של אותו אולפן עצמו, הופכת לדמות אנימציה והכל נהיה ממש ממש מוזר.
סרט המשלב אנימציה. מה זה לעזאזל תסמונת אשר?
בשורה התחתונה, כנס העתידנים מתאר עולם שבו רוב האנשים חיים על סמי הזיה. המציאות נהייתה כל כך מחורבנת, שהרוב פשוט בוחרים, במודע ובאופן חוקי לחלוטין, להעביר את המודעות שלהם לעולם אנימציה המאוכלס ברובוטריקים ודמויות של אשר (האמן ההולנדי, לא התסמונת), בו הם יכולים להיות יפים וחזקים וחכמים ומצליחים ולחיות את החיים שהם מאחלים לעצמם ולחזר אחרי שחקניות קולנוע. הבעיה היא שלא כל כך פשוט לצאת מהעולם הזה, מרגע שנכנסת אליו, ולא קל לתקשר עם העולם האמיתי, ולפעמים המציאות המדומה מתערבבת עם חלומות, שלך או של אחרים. ויש גם מורדים, שנלחמים במישהו – הבת של רובין רייט היא אחת מהם – וגם תחושת הזמן לא משהו. אתה יכול להתעורר איזה בוקר ולגלות שעברו שנים רבות. או שתחשוב שעברו שנים רבות אבל בפועל עברו רק יומיים.
ואם זה לא לגמרי ברור לדמויות החיות בעולם הזה מה הולך סביבם, תארו לעצמכם מה זה להיות צופים בסרט כזה, שנעדרים את תחושת העצמי שמחזיקה דמויות כמו רובין רייט – המציאותית-המצוירת, לא הדמיונית-הדיגיטלית – פחות או יותר שפויות. הצופים בכלל לא מבינים מה הולך סביבם. האם סצינת הקרב שהרגע ראינו היא אמיתית, או חלום? האם באמת יש מורדים? במה הם מורדים? למה? האם רובין רייט מצליחה להבין איפה היא נמצאת? האם זו הפנטזיה שלה, או של דילן (ג'ון האם), המחזר אחריה? האם היא שבויה בפנטזיה? האם ייתכן שהיא לא נמצאת בה מרצונה החופשי? ואם כן – איך הגיע העולם למצב כזה?
"כנס העתידנים" מעלה שאלות אתיות ומהותיות על טשטוש הגבולות שבין המציאות לבין הפנטזיה, והוא עושה זאת ע"י הצגת עולם בו הגבולות הללו כבר נפרצו מזמן. אלא שכדי שסרט מדע בדיוני או פנטזיה יעבוד, אנחנו חייבים להכיר ולקבל כעובדה את היכולות של העולם ושל דמויותיו, ואת הטכנולוגיה הקיימת בו. סרטו של פולמן לא נותן לנו את החסד הזה: הוא קופץ בין שלוש תקופות זמן, המרוחקות זו מזו כעשרים שנה, ונע ממצב בו חלק קטן ממך נדגם לתוך מציאות מדומה למצב מטריקס בו המציאות המדומה היא כל מה שקיים סביבך, שבו המציאות והפנטזיה מיטשטשות בלי הכר. זה שאפתני ומרתק ומותח את גבולות המדיום, אבל גם מוזר ולא ברור ולא תמיד קוהרנטי. ויתהה הצופה: האם הבלבול שלי מקורו בהיותו של העולם שעיצב ארי פולמן כה משונה ושנוי במחלוקת, או שהן נובעות מתסריט מנוקב ככברה? אם זו המציאות בה הסרט מפותל בתוך עצמו כמו פרעצל, או הפנטזיה שרק גומרת לי לחשוב כך? האם זה באמת היה פול ג'יאמטי, שמשחק את הרופא של הילד? ומה זה לעזאזל תסמונת אשר? וילך הצופה לאינטרנט ויגלה שתסמונת אשר היא תסמונת גנטית המאופיינת בלקות שמיעה בשילוב מחלת עיניים שהולכות ומחריפות עם השנים. ויגיד הצופה לעצמו: או! למדתי משהו חדש היום, והוא אפילו מעוגן במציאות! הנה, זה בויקיפדיה. כך שבהחלט ניתן להגדיר את הסרט הזה כסיפור הצלחה.
