ספקטר, במאי: סם מנדז, תסריט: ג'ון לוגן, ניל פורביס על פי דמויות של איאן פלמינג, משחק: דניאל קרייג, מוניקה בלוצ'י, לאה סידו, כריסטוף וולץ, רייף פיינס, בריטניה 2015, 148 דקות. 3 כוכבים
"ספקטר" מתחיל בשוט ארוך, מסובך, מלא ניצבים ניצבות ופירוטכניקה שמאחוריה אין באמת סיבה עלילתית אמיתית – מה שבעצם מסמל לנו את כל הסרט שעומד להגיע. בבונד כמו בבונד, העלילה לא מעניינת. מעניין האקשן, המכוניות, הפעלולים, הנשים. מי בכלל צריך סיבות לדברים כיש את Q? האדם שאם הוא ירצה גם מטאטא יורה. ובכל זאת, לסרט ה-24 בסדרת ג'יימס בונד, כן יש עלילה.
הפעם בונד (עדיין דניאל קרייג, אבל פעם אחרונה) יוצא בעקבות בקשתה של M (ג'ודי דנץ') המתה, למצוא איש מסוים. הוא מוצא אותו, ואז מגלה שאותו האיש שייך לארגון פשע עצום בשם ספקטר שכמובן מקושר בכל העולם, ומנהל אותו אוברהאוזר (כריסוף וולץ שפעם חשבתי שהוא שחקן טוב אבל היום אני מבינה שהוא פשוט עושה את אותו התפקיד בכל מקום). אוברהאוזר שולט בספקטר וביקום בעזרת טכנולוגיות מודרניות אותן הוא מפעיל מהמדבר במרוקו, ולשם מגיע בונד בסופו של דבר כדי לעצור אותו. בדרך בונד פוגש שתי נשים, הראשונה, לוסיה, אלמנתו היפהפיה של פושע (מוניקה בלוצ'י), והשנייה, מדלן, ביתו של פושע נוסף, שהיום עוסקת ברפואה ובזכויות אדם (לאה סידו). מדלן ובונד מתאהבים ואת השאר נגלה בפרק הבא. כמו כן ישנו קו עלילה נוסף, בו M החדש (רייף פיינס) כמעט מודח מתפקידו בגלל פלאי הטכנולוגיה וילד הפלא החדש C שמנהל מאבק עיקש על החלפת תוכנית המרגלים של סוכנות הביון במצלמות ניידות. מבולבלים? לא נורא! זה לא באמת משנה.
"ספקטר" מנסה להיות סרט עם ביקורת על העולם המודרני בו כולם חשופים לכולם וג'ורג' אורוול צועק "אמרתי לכם", אבל בגלל שהכל שם כל כך מגוחך ולא ברור, הביקורת נשארת ברמה שטוחה בלבד, ולא באמת אומרת משהו. ברור שמדובר בדור הצעיר אל מול הדור המבוגר, רייף פיינס וג'ודי דנץ' כבר אינם בני עשרים, הדור שלהם – על פי בונד – מיושן, ואילו הדור הצעיר, של C (אנדרו סקוט) ושל Q (בן וישו המצוין), הוא הדור עם המידע, עם הטכנולוגיה, ואפילו עם הכיף. אבל הדור המבוגר מגיע עם הידע, לעומת הדור הצעיר שמגיע רק עם המידע. "ספקטר" אומר לנו שאי אפשר לקבל את החדש בלי הישן, ושאנחנו לא יכולים להתמסר לחלוטין לעולם מנותק מבני אדם ומלא במכשירים, פשוט כי גם עם כל המכשירים בעולם, בסוף המוות יגיע לכולנו – וכנראה בלי התערבות מכשירנית. למעשה, הטכנולוגיה יכולה להרוג, אבל רק עם יודעים להשתמש בה היטב. בשלב מסוים בסרט אוברהאוזר מתעלל בבונד בעזרת מחטים, אבל כנראה שהוא לא משתמש בהן טוב במיוחד היות ודבר לא קורה, בעוד רשע נוסף בסרט מוצא את מותו בנפילה, ללא שום התערבות של טכנולוגיה.
ישן מול חדש, מידע מול ידע, זקנה מול צעירות, כל זה טוב ויפה, אבל בונד זה גם גברים מול נשים. בעצם, רק בונד מול נשים. הן נופלות לרגליו כמו זבובים, הוא נוקש באצבעותיו והן כבר במיטה. לא משנה באיזה צבע, באיזה מבטא, באיזה גיל – אף אחת לא יכולה לעמוד בקסם של בונד, אפילו אם בדיוק כרגע הוא רצח מול עיניה שני אנשים ורגע לפני זה את בן זוגה. אפילו אם הוא זה שאחראי למות אביה, אפילו אם היא אמרה – "לא אשכב איתך", או "אם אתה חושב שאשכב איתך אתה טועה". הוא כבר רק מחייך לעצמו ואומר, בסדר, אני מוכן לחכות כמה דקות. אין ספק שסדרת בונד לא מצטיינת בפמינזם, ואף סרט של בונד לא גרוע יותר מאחר במובן הזה, אבל פעם לפחות היה לנו את M, אישה מבוגרת שמפקדת על ארגון שלם, עכשיו אפילו את זה אין. במקום זה קיבלנו שתי נשים שמשלימות אחת את השנייה אבל גם את הנושא המרכזי של הסרט, מוניקה בלוצ'י מול לאה סידו – הראשונה שחקנית מוערכת ומבוגרת יחסית, השנייה שחקנית מוערכת אבל צעירה מאד, שהקהל בעיקר זוכר מתפקידה ב"כחול הוא הצבע החם ביותר". בלוצ'י היא אלמנה, סידו יתומה – המבוגרת נותרת בלי פרטנר, לצעירה אין על מי לסמוך. בלוצ'י ננטשת גם על ידי בונד שרק בא לבקר, וסידו עלולה לגרום לבונד לעזוב את תפקידו. אצל הנשים, לעומת קו העלילה המרכזי והביקורת של הסרט, הצעירים מנצחים. בארגון הביון האנגלי המצב אינו כזה.
אז נכון, "ספקטר" לא מחדש כלום. אבל נהנתי מכל רגע, האקשן מצויין, האפקטים טובים, הפעלולים מגניבים והסרט עצמו כל כך מופרך ומגוחך, שאי אפשר שלא להישען אחורה ולהתמוגג מהסרט בזמן ששוכחים ששום דבר כאן לא הגיוני בעצם. מעריצי בופנד ילכו לראות אותו בכל מקרה, אבל "ספקטר" מתאים גם לחובבי האקשן שלא רואים בונד. אז יכול להיות שלא תצליחו לעקוב אחרי השמות שנאמרים, אבל בינינו – זה לא באמת משנה.
