משחקי הרעב – עורבני חייקן – 2, במאי: פרנסיס לורנס, תסריט: פיטר קרייג ודני סטורנג על פי ספרים של סוזן קולינס, משחק: ג'ניפר לורנס, וודי הרלסון, דונלד סאת'רלנד, פיליפ סימור הופמן, ג'וליאן מור, ארה"ב, 2015, 137 דקות. 4 כוכבים
את סדרת "משחקי הרעב" אני אוהבת. לא קראתי את הספרים, אבל מאז הסרט השני בסדרה (כי הראשון היה בעייתי מאד בעיניי), אני מאוהבת בקטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס) ובמעלליה. אני רוצה שהיא תצליח, אני רוצה שהנשיא הרשע סנואו (דונלד סאת'רלנד) ימות, ואני רוצה שהמורדים ישתלטו חזרה על העולם. אז ברור שחיכיתי לסרט האחרון של הסדרה כדי לראות שאני צודקת…
למי שלא עקב, או לא היה פה בשנים האחרונות, "משחקי הרעב" מתרחש בעולם דמיוני המחולק למחוזות, שולט בו הנשיא סנואו, ונערכים בו משחקים בין המחוזות, בהם נציגים ונציגות הורגים אחת את השני כדי להישאר בחיים. לצערם של סנואו והמשטר, קטניס אוורדן לא מוכנה למות, ומעבר לכך – היא מתכוונת להרוס הכל לכולם, ולהרוג את סנואו. עוזרים לה (אולי), היימיץ' השיכור (וודי הרלסון), פלוטארך החכם (פיליפ סימור הופמן ז"ל), והנשיאה קוין (ג'וליאן מור בהופעה הכי פחות טובה שלה אבל למי אכפת). חוץ מזה, יש כמובן בחור שמאוהב בה, גייל (ליאם המסוורת'), וגם פיטה (ג'וש הצ'רסון), בחור נוסף שמשתתף במשחקים והיא מפתחת איתו רומן כלשהו. בעיקרון העלילה של הסרט לא מאד מעניינת, יש רשעים, צריך להרוג אותם, קטניס תהרוג אותם, זה היה ברור עוד מהחלק הראשון של הטרילוגיה המרובעת הזו, ואין חשש לספויילר מהבחינה הזו.
החלק האחרון של משחקי הרעב אינו מאכזב מהבחינה הטכנית. האפקטים לא פחות ממדהימים, ולקח כל כך הרבה זמן לעשות אותם, שהתחילו לעבוד עליהם עוד לפני שיצא החלק הראשון של "עורבני חקיין". העובדה שצילמו את שני החלקים ביחד מאפשרת לנו הצופים ליהנות מעוד הופעה של פיליפ סימור הופמן ז"ל, שכבר חשבתי שלא נראה אותו יותר, וגם לא איפשרה לאף אחד מהשחקנים בכלל להתראיין בנושא מחשש לספויילרים, כי לא היה ברור מה מגיע מתי. הסרט אפקטיבי, מותח, מבהיל, ולמרות שלוקח רגע להתעדכן במה בדיוק קורה ( ולכן מומלץ לראות את "משחקי הרעב – עורבני חקיין" הראשון), אם חשוב לכם בדיוק הפרטים – תוך כמה דקות הכל נשכח וממש נכנסים לתוך הסרט, ומי זוכר כבר מי קרה בראשון ולמי אכפת בעצם.
בחלק האחרון של "עורבני חקיין" קטניס אוורדין צריכה לא רק להרוג את סנואו, אלא גם לתקן את העולם. בדרך שלה לתיקון הזה, הסרט ינסה למלא אותנו בערכים שלו – נאמנות, אהבה, חברות ודמוקרטיה, להסביר לנו דברים על אזרחות "טובה", ובעיקר – להסביר לנו שהעולם שלנו הולך פייפן, וכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמינו, וגם זה במידה ונפעל על פי כל הערכים האלה.
סנואו, הנשיא המרושע, כבר זקן וחולה. מה יקרה כשקטניס תהרוג אותו? מי בדיוק אמור להחליף את מקומו? הסרט משתעשע קצת עם השאלה הזו, ולא נותן לנו הצופים תשובה קלה. כאמור – אין על מה לסמוך. מצד שני, אני לא בטוחה שאפשר לסמוך גם על הסרט. הסיום אותו הוא מציע לא בהכרח משתלב עם הציפיות שלי כצופה, אבל משתלב היטב עם הציפיות של העולם מנשים.
לא ניתן לדבר על סיום הסרט ועל מה שהוא מביא עימו, בלי לגלות חלקים נרחבים ממנו והנה בא הספויילר. הסרט מסתיים פעמיים. פעם ראשונה בסיום העלילה הראשונה, (שאותה לא אגלה כי זה יהיה יותר מדי), ופעם שניה כשאנחנו מגלים מה קורה עם הדמויות הראשיות. קטניס ופיטה מממשים את אהבתם (שכלל לא ברור איך היא התפתחה כל כך! שלושה סרטים משכו אותנו באף עם זה, ובסוף אנחנו אומרים להאמין שהאישה המדהימה הזו נמצאת עם הבחור הזה שכמעט הרג אותה? מה יהיה?) ובסוף הסרט הם חובקים שני ילדים חמודים וקטנטנים (האחיינים של ג'ניפר לורנס, אגב). אז מה זה אומר בעצם, על ערכים? במשך שלושה סרטים היינו עדים ועדות לדמות נשית חזקה ומדהימה שהובילה אותנו באש ובמים, הצילה את מי שהיה צריך להציל, הרגה את מי שצריך להרוג, ועכשיו מה? יושבת בבית חזרה למטבח עם הילדים שלה? נמצאת על דשא מוריק עם תאורה רכה ואולפנית, שנראית יותר קרובה לסרטים של שנות החמישים מאשר לסרטים של היום, פיטה משחק עם ילד אחד והיא משחקת עם ילד אחר, בזמן שהיא מספרת לנו שהיא עדיין לא ישנה בלילה? מה זה אומר לבנות ה-16 או לבני ה-16 שרואים את הסרט? שאחרי הכל, גם אם הצלנו את העולם, נשים עדיין קיימות כאן רק כדי לעשות ילדים? זה הייעוד שלנו? ומצד שני, מה רע בילדים? האם דמויות נשיות חזקות לא יכולות להיות אמהות? היום ילדים כבר אינם סותרים את הפמיניזם, כבר כולנו יודעים שנשים יכולות לעשות ילדים וגם לעשות עוד דברים בנוסף.
ובכל זאת, משהו שם לא עובד. משהו בסצנה הזאת לא מסתדר. כאילו היא הודבקה לסרט בכוח. כאילו יש שני סופים. כאילו קטניס לא היתה אמורה ללדת. אולי זה התאורה, אולי זה מערכת היחסים עם פיטה שאינה ברורה עד הסוף, ואולי זה אני – שנעלבת בשם בנות ה-16 באשר הן, שחושבות שאחרי הכל, כל מה שנשים צריכות לעשות זה ילדים, וכנראה שלהציל את העולם לא מספיק.
