"ברש". תסריט ובימוי: מיכל ויניק. שחקנים: סיון נועם שמעון, ג'ייד סיקורי, דביר בנדק, עירית פשטן, בר בן וקיל. ישראל, 2015. 85 דקות. 4 כוכבים.
"ברש" נפתח במכונית נוסעת. על הדש בורד מונחים שלושה זוגות משקפי שמש צבעוניים בצורת לב. במושב האחורי מנמנמת נעמה ברש (סיון נועם שמעון). היא מתרוממת ממנו בחוסר חשק מופגן כשהרכב, הנהוג בידי חברתה הטובה, מגיע לבית הספר. שתי סצנות מאוחר יותר מתואר טקס יום הזיכרון הבית ספרי: בני הנוער, ובהן ברש וחברותיה, קמים לקריאת יזכור, מתיישבים, קמים שוב. הכל זועק שעמום ומונוטוניות. אלא שבין שתי הסצנות האלה ממוקמת הסצנה שתנער את ברש ותשלוף אותה מהשעמום שלה: זו הסצנה בה היא פוגשת, בשירותי בית הספר, את דנה הרשקו (ג'ייד סיקורי). בשיער בלונד פלטינה בוהק שמכסה גלאח חצוף, בגופיות הקרועות ובגישה חצופה ומתריסה, יש בהרשקו את כל הצבע שברש מחפשת בחייה, ואין פלא שהיא שובה את ליבה.
סיפור הרקע של הסרט יכול היה בקלות לקבל אינטרפרטציה אחרת: נעמה ברש גדלה במשפחה לא ממש מתפקדת. אביה (דביר בנדק), קטוע רגל מאחת ממלחמות ישראל, יודע בעיקר לצעוק. אמה (עירית פשטן) דואגת לאחות הגדולה ליאורה (בר בן וקיל), שנעלמת ולא בפעם הראשונה. בבית הספר שמים דגש רב על הצד הדידקטי (כפי שמומחש בסצנת יום הזיכרון, כמו גם בסצנה נהדרת של שיעור ערבית, בו נדרשת ברש לומר – בערבית – מה בדיוק היא הולכת לעשות בשירותים), ולא ממש מתעניינים בבריאותם הנפשית של התלמידים. להוציא שתי חברותיה הטובות אין לה, בעצם, אף אחד שישאל אותה מה שלומה ומה עובר עליה. כל עובד סוציאלי ידע לדקלם לכם שממקום כזה קל מאוד להידרדר לחברה מפוקפקת, לשימוש בסמים, לפשיעה קלה עם אופציה להרחבה.
כל זה אכן קורא לברש. ההיכרות עם הרשקו מוציא אותה למסע שכולל הברזות מבית הספר, נסיעות ליליות לתל אביב, מסיבות פרועות וצריכה של סמים מסוגים שונים. אבל – הפתעה! – על אף שמדובר בסרט נעורים, המיועד גם לבני הנעורים, אין פה זכר לנימה דידקטית, שיפוטית או ביקורתית כלפי הגיבורה. נהפוך הוא: החברה המפוקפקת והסמים והבלגאנים מתוארים ככיף גדול, כניעור הכרחי כמעט לשיממון של גיל ההתבגרות. הבמאית והתסריטאית מיכל ויניק, שזהו סרטה הארוך הראשון, טוענת, ובצדק, כי ברוב סרטי הנעורים הכיף והבלגאן שמורים לנערים, שלהם מותר ללכת על הקצה ולעשות שטויות – ואילו היא רצתה ליצור סיפור התבגרות פרוע בכיכובן של נערות דווקא. החיבור בין ברש להרשקו, חצופות ובועטות כמו הסרט עצמו, הוא חיבור שכולו עונג, חדוות נעורים, סקרנות בריאה ורצון לטרוף את החיים ולערבב קצת את הסביבה המדכאת בה גדלה ברש, אי שם בפרברי רחובות. ראויה לציון הכימיה בין סיון נועם שמעון – שזכתה בפרס המשחק בפסטיבל חיפה – לג'ייד סיקורי, שמפיקה ניצוצות על המסך.
ויש גם את סיפור האהבה. החברות בין שתי הנערות הופכת בשלב מסוים לרומן, אותו יוזמת הרשקו, וברש נספחת פנימה עד קצות השערות ממש, מבלי לעצור ולהרהר לרגע בעובדה שהיא מתאהבת בעצם בבחורה. וגם הנקודה הזו עומדת לזכותו של "ברש": סיפור האהבה הלסבי שבמרכזו מתואר כדבר הכי טבעי בעולם, והיציאה של ברש מהארון כביסקסואלית מתוארת בצורה אגבית כמעט, בלי לבטים ובלי הסתרה ובלי ייסורי מצפון. כל כך טבעי הרומן הזה, למעשה, שלאחר שהוא נחשף שואלות אחת את השנייה חברותיה של ברש אם גם היא רוצה לנסות להתנשק. נראה שבשנת 2016 הגענו סוף סוף לנקודה שבה סיפור אהבה בין שתי נערות יכול להיות מתואר בצורה חלקה וזורמת בדיוק כמו סיפור אהבה בין נער לנערה, מבלי להתעכב על תיוגים. אין זה אומר שהרומן לא יודע מהמורות – במפגש האינטימי הראשון בין השתיים למשל, כשברש שולחת יד מהססת אל שדיה של הרשקו, היא פורצת לפתע בצחוק פרוע, שמכסה על כמה שהיא נבוכה בעצם – אלא שאלה מהמורות בהן נתקל כל זוג צעיר, יהא מינם של חבריו אשר יהא. החיוך הענק המרוח על פניה של ברש כשהיא חוזרת לביתה לאחר מכן כולו יופי וקסם ומתיקות נעורים, ובנקודת הזמן הזו הוא צובע בוורוד עם נצנצים את כל מה שמסביב.
