"את לי לילה". בימוי: אסף קורמן. תסריט: לירון בן שלוש. שחקנים: לירון בן שלוש, דאנה איבגי, יעקב זדה דניאל. ישראל, 2014. 90 דקות. 5 כוכבים.
לפעמים הכל בחיים זה עניין של תזמון. לו היה "את לי לילה" יוצא בכל שנה אחרת הוא היה גורף פרסי אופיר מלוא החופן, ונשלח לייצג את המדינה באוסקר. רצה הגורל ואת המומנטום שלו הוא צבר דווקא במקביל לשתי יצירות נדירות אחרות – "אפס ביחסי אנוש" ו"גט", וכך יצא מטקס פרסי אופיר, אליו היה מועמד בלא פחות מתשע קטגוריות (ובהן פרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט, השחקנית הראשית ושחקן המשנה) עם פרס אחד בלבד: לשחקנית המשנה דנה איבגי, שצברה השנה מומנטום יפה משלה וקטפה גם את פרס השחקנית הראשית. מה לנו כי נלין? בשנה החולפת בורכנו בסרטים מקומיים מעולים שבמעולים (עוד לא ראינו את כולם: "הגננת" של נדב לפיד למשל יצא לאקרנים רק בסוף החודש), וגם "את לי לילה" לא יצא מקופח: שבחים הוא מקבל מכל עבר, ורשימת הזכיות שלו בינתיים כוללת פרס משולש בפסטיבל חיפה (הסרט, התסריט ופרס פדאורה, איגוד המבקרים האירופאי), מועמדות לפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן וזכיות בין השאר בפסטיבלים במומבאי, סלוניקי, שיקאגו וטוקיו.
חלי (בגילומה של לירון בן שלוש, שגם כתבה את התסריט) היא מאבטחת בת 27 ביום, ובכל שאר הזמן מטפלת צמודה באחותה הצעירה גבי (דאנה איבגי), הסובלת ממוגבלות שכלית קשה. לגבי יכולת מוגבלת מאוד לבטא את עצמה. היא מסוגלת להגיד מילים בודדות בלבד – "קפה" ו"הופה" ו"פיתה" – אבל מבחינה פיזית גופה משגשג ומיניותה מתפרצת. הבדידות משגעת אותה, ויש לה נטייה לפגוע בעצמה בהתקפים אלימים, בפרט כשחלי משאירה אותה לבד בבית והולכת לעבודה. בסופו של דבר מתערבת מחלקת הרווחה ומכריחה את חלי לרשום את גבי למעון יום. שם גבי פורחת, ובחייה של חלי מתפנה חלל אליו משתחל זוהר (יעקב זאדה דניאל), מורה מחליף לספורט בבית הספר בו עובדת חלי, בחור פשוט וטוב שמקבל בטבעיות את גבי ואת הקשר בין האחיות. זאת, עד שהוא מגלה עד כמה הקשר הזה סימביוטי, ועד כמה התלות, שנראית לכאורה חד כיוונית, היא בעצם הדדית מאוד.
בין אם זה בגלל שהיא מטפלת יחידה באחותה – אמן של השתיים עזבה אותן ונישאה מחדש, מבקרת רק לעיתים נדירות וגם כסף בקושי נותנת – בגלל הדלות בה הן חיות בשכונת נווה יוסף בחיפה או פשוט בגלל שיש בזה משהו שמבודד ומגן מהעולם, העובדה היא שחלי מתמכרת לאחותה ולטיפול בה. במהלך הסרט אנחנו רואים אותה כלואה מאחורי סורגים (בסצינת הפתיחה של הסרט, בה היא מצולמת מאחורי שער בית הספר) וסוחבת על כתפיה בסיזיפיות משא פיזי כבד מנשוא וחסר תכלית (בדמות הטלוויזיה המיושנת והכבדה שהיא מעבירה יום יום מהחדר לסלון ובחזרה לחדר, כדי שגבי לא תפיל אותה ותפגע מעצמה). אולם דומה שאין סצינה המבהירה יותר טוב את המורכבות של המצב בו היא נמצאת מסצינת האמבטיה המופלאה, המשדרת בו זמנית אהבה ושנאה, אינטימיות וייאוש עמוק ומצמית. ומרוב שהיא מטפלת בגבי – אין לחלי שמץ של מושג איך ליצור קשר עם בני אדם אחרים, כאלה עם אוצר מילים, שיכולים גם לתת לה משהו בתמורה. כשזוהר נכנס לחייה היא מנסה להוציא ממנו בהתחלה רק מין. ההתעקשות שלו לפתח איתה קרבה אינטימית וקשר זוגי נתקלת בחומה לא בגלל גבי, אליה הוא מתחבר בקלות (בעוד סצינה נפלאה, בבריכת כדורים במשחקיה של ילדים), אלא בגלל חלי עצמה, שלא מסוגלת לשחרר, ומציבה שוב ושוב את גבי ביניהם, בקשר הזוגי ביניהם, במיטתם החדשה.
מה שעל פניו נשמע כסיפור קשה מנשוא על מוכי גורל, שיכול לאכלס את מיטב הסרטים הערבים העתיקים של ימי שישי בצהריים, הופך ליצירת אמנות של ממש בזכות עשייה קולנועית משובחת של כל הנוגעים בדבר. התסריט הנהדר של בן שלוש, שביססה את דמותה של גבי על דמותה האמיתית של אחותה, חובר לבימוי חכם ורגיש של קורמן, בן זוגה בחיים, שהקפיד לעצב דמויות אמינות ומעוררות אמפטיה, ולתבל את מציאות החיים הקשה שהוא מציג בהמון רגעים של יופי ואהבה והומור, כמו למשל הסצינה בה משתמש זוהר בשקית במבה כדי לשכנע את גבי לבוא בעקבותיו. השחקנים כולם עושים עבודה נפלאה, וראויה לציון במיוחד דאנה איבגי, שנכנסת לדמותה של גבי בנחישות וברגישות ובאומץ, כולל עלייה במשקל ואיפור מיוחד ודפיקות עזות של הראש ברצפה ועשרות גווני קול ומחוות גוף קלות, אותם שזרה למילים הבודדות שהקציב לה התסריט, מעניקה להן משמעות אחרת בכל פעם. קורמן מספר שהעורכים איתם עבד בסלוניקי התקשו להאמין שמדובר בשחקנית. בסצינה זכורה לטוב מ"רעם טרופי" מסביר שחקן האוסקרים קירק לזרוס (בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור) לחתיכון הבלוקבסטרים טאג ספידמן (בן סטילר) שהסיבה שבגללה כשל בנסיונו לגלם אדם לוקה בשכלו הוא ש"הלך עם הפיגור עד הסוף" ("Never go full retard!"). דנה איבגי הלכה פול ריטארד, הלכה איתו כל הדרך לאחד התפקידים הטובים ביותר בקריירה שלה, וכפי שכבר צוין פה – לפרס אופיר.
בתמונה: דאנה איבגי. ראויה במיוחד לציון (צילום יח"צ)
