"ציידי האוצרות". בימוי: ג'ורג' קלוני. תסריט: ג'ורג' קלוני וגרנט הסלוב, ע"פ ספרם של רוברט מ. אדסל וברט וויטר. שחקנים: ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, קייט בלאנשט, ג'ון גודמן, ביל מאריי, זאן דז'ארדן, בוב בלבן, יו בונוויל. ארה"ב, 2014. 118 דקות. 3 כוכבים. צילום יחצ
מאז הוענק לו ב-2006 פרס האוסקר לשחקן משנה על "סוריאנה", כשמה שהאקדמיה באמת רצתה לעשות זה לשבח אותו על עבודת הבימוי שלו ב"לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני נחשב לתו תקן של איכות קולנועית. הוא לוקח חלק בסרט או שניים בשנה, מרביתם מהחומר שממנו עשויים אוסקרים ("מייקל קלייטון", "היורשים", "תלוי באוויר", "משחקי שלטון") וגם כשמתפלק לו סרט שהוא כיף טהור ולא יומרני, נניח מסדרת אושן – סולחים לו. אחרי הכל מדובר ברווק ההולל של הוליווד, עם הצדעיים המכסיפים והגומה בסנטר, שמגדל חזירון מחמד. את 2013 הוא התחיל הכי טוב שאפשר כשזכה באוסקר על "ארגו", אותו הפיק, וסיים עם תפקיד משחק קטן ואיכותי (אחד מתוך קאסט של שני שחקנים בלבד) ב"כוח המשיכה", זוכה פרס איגוד הבמאים והמפיקים ומועמד חזק ביותר לזכות בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בטקס המתקרב. לכן זה מפתיע שאת 2014 הוא מתחיל בצליעה קלה, ודווקא ממקום שהיה בו כל כך הרבה פוטנציאל.
"ציידי אוצרות" יכול היה להיות שילוב מושלם בין סרט מלחמה וסרט הרפתקאות נוסח אינדיאנה ג'ונס. הוא מבוסס על סיפור אמיתי ועוסק במשלחת של אנשי אמנות – במציאות היו כ-350, בסרט שבעה בלבד – שנשלחו ע"י בעלות הברית לאזורים כבושים ע"י הנאצים בנסיון להציל יצירות אמנות קלאסיות מהפצצות, ביזה והשמדה. את הצוות מנהיג קלוני עצמו, כלומר פרנק סטוקס (שדמותו מבוססת על פרופסור לאמנות באוניברסיטת הארוורד), המשכנע את הגנרל אייזנהאואר בנחיצות המשימה ומגייס אליה משחזר אמנות (מאט דיימון), ארכיטקט (ביל מאריי), פסל (ג'ון גודמן), במאי תיאטרון (בוב בלבן) סוחר אמנות צרפתי (ז'אן דוז'ארדן) ובריטי (יו בונוויל) שעליו אנחנו לא יודעים מספיק, לבד מהעובדה שסרח בעבר הקרוב ושמשימה זו היא סוג של משימת הצלה גם עבורו. הצוות נוחת בחוף נורמנדי ומתפצל לצוותים הנשלחים לערים שונות ולמנזרים מבודדים, תוך שאנשיו מתמודדים עם סכנות המלחמה, עם העובדה שהאירופאים אינם סומכים עליהם ועם חוסר הנכונות הבולט של קצינים ואנשי פיקוד בכירים לסייע להם במשימתם ולסכן לשם כך חיילים. זאת על אף שהקרב, כפי שחוזרת דמותו של קלוני ואומרת, הוא קרב על ההיסטוריה של התרבות המערבית כולה.
"ציידי האוצרות" דווקא מתחיל לא רע. סצינות איסוף הצוות ואימונו משעשעות למדי, הצרפתית האיומה של דמותו של מאט דיימון היא בסיס לכמה בדיחות לא רעות – בעיקר על רקע המפגש עם דמותו הנוקשה של קלייר סימון (קייט בלאנשט), פקידה במוזיאון בפריז שתיעדה בדקדקנות את הביזה הנאצית, וגם הצמד מאריי-בלבן מספק כמה רגעי עונג קטנים על רקע מפגש עם חייל גרמני נמלט. אבל כפי שקלוני היה אמור ללמוד ב"ארגו", סרט טוב צריך יותר מרקע היסטורי מוצלח, והמחלות שאפיינו בקטן את זוכה האוסקר מ-2012 מאפיינות, ובגדול, את "ציידי האוצרות". ממש כמו ב"ארגו", שהנציח את גבורת אנשי הביון האמריקאיים אבל הצליח להשמיט את חלקם (המהותי) של שגרירי קנדה, בריטניה וניו זילנד בחילוץ עובדי השגרירות התקועים באיראן – גם כאן האמריקאיים הם הטובים והמוסריים שרק רוצים לעשות נעים ולשמור על הצדק. לא רק לעומת הגרמנים, שצו שמגיע לידי קלוני מעיד על כוונתם להשמיד את כל יצירות האמנות שלא יצליחו להבריח – אלא גם לעומת הרוסים, שרוצים כמסתבר לבזוז את יצירות האמנות ולהעביר אותן לרוסיה, כפיצוי על הקורבנות שהקריבו במלחמה. בהתאם לכך הם אמיצים ונחושים ומסרבים להתפנות גם כשמציעים להם, גם כשהמלחמה מתחילה לגבות מהצוות קורבנות, ולמעשה אין לאף אחד מהם אישיות משל עצמה. ואם אנחנו מתחילים לפקפק בנחיצות המשימה ובהיותה שווה חיי אדם – שאלה שקלוני נשאל עליה במפורש יותר מפעם אחת לאורך הסרט – מייד תגיע שורת מחץ דידקטית על חשיבותה של האמנות.
הסצינות המצולמות במכרות המלח והנחושת, בהם נחשפים האוצרות שהחביאו לעצמם הנאצים, דווקא מצליחות להעביר חלק מהריגוש וההרפתקנות שבמשימה שלקח על עצמו הצוות. כל דלת סגורה מעוררת חשש מאסון שאורב מאחוריה, כל חשיפה של מכרה נוסף נוצרת בחובה הפתעות, והסצינה בה דורך אחד מחברי הצוות על מוקש נעל היא כל מה שהסרט הזה יכול היה להיות, אם היו מורידים ממנו את עודפי הפטריוטיות הצדקנית: שילוב מושלם של שכל, מתח, הומור ורגש. כמה חבל שקלוני והסלוב הרגישו צורך להעצים את המתח בחלק זה של הסרט עם סצינת מרדף בלתי אמינה בעליל, בה משמש בתפקיד הרע קצין רוסי דווקא. מסתבר שזה לא ממש משנה מי הרעים בסיפור הזה, כל עוד אנחנו בטוחים באלף אלפי אחוזים מי הם הטובים.
