"משפחת פאנג". בימוי: ג'ייסון בייטמן. תסריט: דייויד לינדסי-אבאייר. שחקנים: ג'ייסון בייטמן, ניקול קידמן, כריסטופר ווקן, מריאן פלנקט. ארה"ב, 2016. 105 דקות. 3 כוכבים.
השבוע חגגנו למעיין יום הולדת שנה. הייתה עוגה בצורת חתול, היו מתנות שוות, היו שירי יומולדת ובעיקר היו הרבה אנשים שאוהבים אותה, סבים וסבתות ודודים ודודות ובני ובנות דוד, ואנחנו כמובן. והילדה עברה מיד ליד, תיזזה בין שלל משחקיה, אכלה עוגה מלוא הפה וצווחה באושר. כבר ציינתי בעבר שהלידה שלה הפכה אותי לטולרנטית הרבה פחות לאלימות, לסבל ולכאב, והמחשבה שבמקביל לילדה שלי, האהובה והמוגנת והבטוחה, גדלים ילדים לא אהובים ולא מוגנים ולא בטוחים, שוברת את הלב. השבוע הגיע לאקרנים "משפחת פאנג", לעמת אותי עם המציאות הזאת שוב.
כשאנני (ניקול קידמן, שגם הפיקה את הסרט) ובקסטר (ג'ייסון בייטמן, שגם ביים אותו) היו ילדים הם התפרסמו בזכות השתתפותם הפעילה בעבודות המיצג של הוריהם, האמנים האקסצנטריים קיילב (כריסטופר ווקן) וקמיל (מריאן פלנקט), שהתמחו בביום סצינות-רחוב מטרידות שמטרתן לדחוק את הצופים בהן אל הקצה. כיום שניהם אנשים בוגרים, ולא מאוד מתפקדים. אנני היא שחקנית במשבר קריירה, שמגיעה למדורי הרכילות בעיקר בזכות תמונות עירום שלה, ובקסטר הוא סופר ששרוי במחסום כתיבה בן שלוש שנים. לשניהם אין זוגיות, אין ילדים, חיי החברה שלהם בעיתיים, בלשון המעטה, ודרכם מרוצפת בחירות שגויות. לאחר שבקסטר נפצע בתאונת עבודה משונה, תוצאה של עוד בחירה שגויה כזו, נאספים שניהם אל בית הוריהם, בתקווה (של אנני) שעכשיו יוכלו לפצות על זמן אבוד. אלא שאז נעלמים קיילב וקמיל, במה שנראה כמו פשע מחריד, ובעוד בקסטר מוכן לקבל את חוות דעתה של המשטרה, להתאבל על הוריו ולהמשיך הלאה – אנני מתעקשת שמדובר במיצג נוסף. היא מתחילה לחפש את הוריה ולנבור בעברם כדי לדלות עוד ועוד פרטים על חייהם, מתוך שכנוע עמוק לא רק שהם בחיים, אלא גם שלאחר שתחשוף אותם יוכלו אלה להפסיק את ההצגה, בה חיו כל חייהם, ולהתחיל להתנהג סוף סוף כמו משפחה נורמלית.
בכדי להתפתח בצורה תקינה ולצאת אל העולם מתוך תחושה של ערך עצמי ומוכנות לקבל גם את צרכי האחר, צריך פעוט לגדול קודם כל עם התחושה שהוא מרכז העולם, עבור הוריו לפחות, שהוא השמש ושהעולם סובב סביבו. יש משהו מכמיר לב באנשים בוגרים שמסתובבים בינינו מבלי שקיבלו את תחושת הערך הבסיסית הזאת. שלא רק שזקוקים עדיין לאהבה ואישור מההורים שלהם (לזה כולנו זקוקים, ברמה זו או אחרת) – אלא שמתעקשים להמשיך ולחפש את האישור הזה גם אחרי שכבר שבעו אכזבות, גם כשהיו אמורים כבר לדעת טוב יותר, גם כשברור לכולם – וגם להם עצמם – שזה לא שם. אנני ובקסטר לא גדלו ברחוב, לא סבלו מאלימות, מילולית או פיזית, לא רעבו ללחם. הם אפילו היו מאושרים, כל עוד הצליחו להשתלב יפה באמנות של אבא ואמא. אבל הם תמיד היו משניים לה. קו העלילה המרכזי של הסרט, תעלומת היעלמותם של ההורים פאנג, הוא משני לסיפור השזור בו כחוט השני, סיפור התפכחותם של אנני ובקסטר. בהתאם לכך מתנהל הסרט בשני מישורי זמן, והמעניין יותר הוא זה של העבר, המראה איך הופכים אנני ובקסטר מילדים להורים שמשתפים אותם במשחקיהם, מעין מתיחות-למבוגרים שמטרתן לזעזע ולבדוק את גבולות הנמתחים – למושא המתיחות והבדיקה עצמו. ומה שמתחיל ככיף חיים הופך למטריד ולא נוח עבורם, ועוכר שלווה עבור הצופים.
שתי סצינות מטרידות במיוחד: בראשונה נראית סצינה מסרט דוקומנטרי גנוז שצולם על בני הזוג פאנג, בה אומר קיילב פחות או יותר בפירוש שכשנולדה אנני הוא חשב שהחיים שלו נגמרו. השנייה היא עבודת המיצג הגדולה האחרונה שארגנו ההורים בהשתתפות ילדיהם, כבר בני נוער, שהפעם אינם מודעים לכך שהם חלק מסצינה מתוכננת ומבוימת היטב – בדומה לצופים ההמומים של עבודות המיצג בה נטלו חלק בילדותם – והיא כולה מבוכת נעורים ועלבון ואימה. "משפחת פאנג" אינו סרט מושלם: לא פעם הוא בוטה מדי במסר שהוא מנסה להעביר, וכנראה שהוא יכול היה לזעזע ולטלטל הרבה יותר, בפרט כשהוא עוסק בחומרים נפיצים כל כך. אף על פי כן מדובר בסרט מפוכח, בוגר, משעשע לעיתים ובעיקר עצוב, על הצורך שלנו באהבה, ועל כמה נואש יכול להיות החיפוש אחריה כשאנחנו לא מקבלים ממנה מספיק.
