"אהבה וידידות". תסריט ובימוי: וויט סטילמן, ע"פ ספרה של ג'יין אוסטן. שחקנים: קייט בקינסייל, קלואי סוויני, חוויאר סמואל, טום בנט, סטיבן פריי. בריטניה, 2016. 92 דקות. 4 כוכבים.
"אהבה וידידות", סרטו החדש של וויט סטילמן, הוא מה שיכול היה "גאווה ודעה קדומה" להיות, אם הגיבורה שלו לא הייתה אליזבת בנט אלא אמה, מרת בנט, רק צעירה ויפה עדיין לאחר שהתאלמנה ממר בנט בגיל צעיר. כמו אחיו הבוגר, הוא מבוסס על ספר מאת ג'יין אוסטן – למעשה, מדובר בספר הראשון של אוסטן, רומן מכתבים בשם "ליידי סוזן", שנכתב בשנת 1794 ופורסם 53 שנים לאחר מות הסופרת. גם במרכזו יש אישה ענייה ממעמד אצולה נמוך, שחייבת לסדר את עצמה כלכלית ע"י נישואים טובים.
אלא שבניגוד לאליזבת בנט השנונה, העליזה והאכפתית, שאי אפשר שלא להתאהב בה – כמו שמגלה בדרך הקשה מר דארסי – ליידי סוזן ורנון (קייט בקינסייל) ידועה לשמצה בכל אנגליה של המאה ה– 18. היא מרוכזת בעצמה בצורה טוטאלית. אין לה שום עכבות מוסריות. מוסכמות חברתיות לא מזיזות לה. היא פלרטטנית חסרת בושה, שלא בוחלת גם בגברים של נשים אחרות. ויש לה בת. על מנת למנוע מעצמה, ומבתה פרדריקה (מורפיד קלארק), להגיע לחרפת רעב, חייבת אחת מהן – ומוטב, שתיהן – לבוא בברית הנישואין, ומהר, עם גבר בעל ממון. לשם כך היא מגייסת את כל כישוריה, בתוספת חוסר אכפתיות מוחלט לגבי מה יגידו. כל גבר פנוי בסביבה הוא בעל פוטנציאלי, גם אם הוא צעיר ממנה בכמעט עשרים שנה. היא מפליגה בשבחי עצמה, ובשבחי פרדריקה, באוזני כל מי שמוכן לשמוע. היא מנסה לכפות על בתה נישואים לסר ג'יימס מרטין (טום בנט), גבר צעיר, עשיר וטיפש כמו עציץ. עד כאן, מאוד מרת בנט: חדורת מטרה, חסרת טקט ואדישה לחלוטין לכללי הנימוס ולמבטים המזועזעים מהסביבה.
עם זאת, יש הבדל מהותי בין מרת בנט לבין ליידי סוזן: בעוד הראשונה, על אף נטייתה המעצבנת להיות צודקת כל הזמן, היא לא בדיוק העיפרון המחודד ביותר בקלמר – ליידי סוזן היא אישה אינטליגנטית, מתוחכמת ומניפולטיבית לעילא. בשיחותיה עם חברתה הטובה, האמריקאית אליסיה ג'ונסון (קלואי סוויני) היא מספרת את קורותיה, פורשת את הטקטיקה שמאחורי מעשיה וחולקת איתנו את תפיסת המציאות שלה, לפיה היא מלאך שוחר טוב שהעולם כולו קם, מסיבות תמוהות, להתנכל לו. בתחילת הסרט היא מגורשת מביתם של לורד וליידי מנוורינג, לאחר שעשתה דברים שלא יעשו עם בעל הבית. זו כמובן לא אשמתה: אם ליידי מנוורינג לא רוצה שנשים אחרות יתעסקו עם בעלה היא לא הייתה צריכה להינשא לגבר נאה כל כך. היא נאלצת לבקש אירוח באחוזתו של גיסה, אחי בעלה המת, ורעייתו. הרעיה אינה מחבבת אותה. היא באמת אישה נקמנית ונוטרת טינה, על אף שליידי סוזן אולי לא הייתה צריכה להתנגד לנישואיה בתוקף ולנסות למנוע ממנה לקבל ירושה שהגיעה לה. בהמשך היא מפתחת יחסי קרבה עם אחיה הצעיר, והעשיר, של גיסתה. הוריו המזועזעים מנסים לקטוע את הקשר באיבו, וליידי סוזן כולה פליאה ומרמור: הלו הם רק ידידים. הרי אין לה שליטה על כך שמר דה קורסי הצעיר (חוויאר סמואל) מאוהב בה עד קצות בלוריתו. ועוד לא סגרנו את החצי שעה הראשונה.
כך שבניגוד לאליזבת של "גאווה ודעה קדומה", ולמעשה למרבית הגיבורות של אוסטן – ליידי סוזן היא גיבורה שקצת קשה לחבב בלב שלם. וזו לא רק היא: בסרט הזה אין כמעט אף דמות שניתן להזדהות איתה. לא אישה ולא גבר. פרדריקה הענוגה היא אסקופה נדרסת, רג'ינלד דה קורסי תמים עד כדי טיפשות, מנוורינג נבל, אשתו בוכיה, וניתן לנהל שיחות מעניינות יותר עם קנקנן תה מאשר עם סר ג'יימס. העובדה הזו, בצירוף אבחנותיה החדות של ליידי סוזן עצמה על מנהגי החיזור ואורחות החיים של תקופתה, נוטעת את "אהבה וידידות" עמוק במחוזות הסאטירה. זה סרט משעשע, שנון וביקורתי מאוד, ויש לו הרבה מה לומר על הבדלי המעמדות הבריטיים, על מעמד האישה ועל היחסים בין המינים. אבל אם אתם מחפשים הפילי אבר אפטר – אתם בסרט הלא נכון.
