"גשר המרגלים". בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: מאט צ'רמן, איתן וג'ואל כהן. שחקנים: טום הנקס, מארק ריילנס, אוסטין סטוול, וויל רוג'רס, אמי ראיין. ארה"ב, 2015. 141 דקות. 4 כוכבים.
כבר כמה שנים שסטיבן ספילברג מעדיף להתמקד, במקום בסרטי ההרפתקאות שבהם החלה הקריירה שלו, בדרמות כבדות ראש הנטועות בזמנים נפיצים מבחינה היסטורית, ולהציג סיפורים מינוריים כאלגוריה של התקופה. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות. מ"מינכן", שבחן את מעגל הדמים של החיסולים הממוקדים דרך סיפורו הפיקטיבי של איש המוסד שנשלח לטפל באחראים לטבח הספורטאים באולימפיאדה ההיא, זכור בעיקר המשחק הנוראי של אריק באנה. "סוס מלחמה", שצלל לזוועת מלחמת העולם הראשונה דרך סיפורם של נער וסוסו, לקה בסנטימנטליות יתר ממאירה. לעומת זאת ב"לינקולן", סרטו האחרון, הוא שרטט דיוקן אנושי מרתק של אחד מגדולי הנשיאים האמריקאיים, דרך החלטתו, השנויה מאוד במחלוקת דאז, לבטל את העבדות. העובדה שאת הנשיא הוא גילם דניאל דיי לואיס, בעל ידי הזהב (ושלושה האוסקרים), בטח לא הזיקה. נראה שהוא משתדל למצב את עצמו כבמאי רציני העוסק בסוגיו כבדות משקל, בהצלחה חלקית בלבד. מצד שני, גם סרטי האקשן שלו זה לא מה שהיה פעם. ראו הסרט האחרון בסדרת "אינדיאנה ג'ונס".
"גשר המרגלים", סרטו החדש, הוא מאלה שדווקא כן הצליחו. הוא מתרחש בשיא ימי המלחמה הקרה, חומת ברלין בדיוק נבנית, ובארצות הברית של אמריקה פאניקה רבתי בשל החשש מהשתלטות קומוניסטית על העולם. עו"ד ג'יימס דונובן (טום הנקס) מתבקש לייצג את רודולף אייבל (מארק ריילנס), החשוד בריגול לטובת הסובייטים. היות ודונובן מתמחה בענייני ביטוח, הייצוג, מבלי שהדבר נאמר מפורשות, אמור להיות סמלי בלבד, ובמרתפי בית הכלא כבר מכינים את הכסא החשמלי. אלא שדונובן, בניגוד לציפיות, מתעקש לעשות את עבודתו כמו שצריך, כלומר להגן על אייבל. מה שמאתגר את הסובלנות של הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, של אזרחיה ושל אנשי הציבור שלה, ומעמיד בסכנה לא רק את דונובן והמוניטין שלו, אלא גם את אשתו (אמי ראיין) וילדיו.
כל חציו הראשון של הסרט הוא דיון מהורהר בנושא הזכויות שמעניקה החוקה האמריקאית למי שקם עליה לכלותה – דיון שבהחלט יכול להדהד לימינו אנו – במסווה של דרמה בית משפט איטית, מאופקת ועשויה היטב. אלא שאז, בחציו השני, מקבל הסרט תפנית: לפתע אנחנו פוגשים שני גיבורים חדשים. האחד, גארי פאוורס (אוסטין סטוול), הוא טייס ריגול שנופל בשבי הסובייטים. השני, פרדריק פרייר (וויל רוג'רס), הוא סטודנט אמריקני לכלכלה שנתפס בצד הלא נכון של חומת ברלין המתהווה. פתאום הופך אייבל מאויב המדינה לקלף מיקוח. אבל היות וארצות הברית לא מנהלת משא ומתן גלוי עם הקומוניסטים, מתבקש דונובן, שוב, לסייע לארצו, והפעם בצד הקפוא והקר של ברלין המזרחית, ללא גיבוי רשמי או אפילו הבטחה לשלומו, במקרה שהסובייטים ובני בריתם יחליטו להדגים עליו מה הם יכולים לעולל לאמריקאים קפיטליסטים רעים רעים.
כל הסיפור הדי איטי והמאוד פוליטי הזה, שבמרכזו איש אמיץ אחד, מקפל בתוכו הרבה מאוד סוגיות מרתקות: מהנושא של הפרת זכויות אדם – בין אם בירי חי באנשים או בשלילת הזכות שלהם למשפט צדק; דרך הצגת המכנה המשותף והקשר האנושי הנרקם בין האנשים הקטנים שנמצאים משני צידי המתרס; ועד לאמת הפשוטה והכואבת, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביחס של נציגי המדינה אל פאוורס לעומת היחס אל פרייר, שיש אנשים ששווים יותר ויש אנשים ששווים פחות. את התסריט המוקפד כתב מאט צ'רמן, והאחים כהן הובאו להכניס בו שיפורים, וככל הנראה לזכותם ניתן לזקוף סוכריות עונג קטנות כמו משפטי המחץ של אייבל ודונובן, הציורים של אייבל והידידות הנרקמת בינו לבין פרקליטו. טום הנקס משחק נהדר, כמו גם התגלית של הסרט, מארק ריילנס, שחקן תיאטרון ותיק, זוכה שלושה פרסי טוני. הוא מכניס כל כך הרבה רבדים לדמותו של אייבל, ומצליח לעורר כלפיו כל כך הרבה אמפתיה, שנראה שמועמדות שלו לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה מובטחת. על כל זה מנצח ספילברג ביד בוטחת, ומכניס כמה שוטים לתפארת, בעיקר בחלקו השני של הסרט, המתרחש בברלין הקפואה והמושלגת. הוא פוליטי לעילא בסרט הזה. והפעם זה גם מצליח לו.
