יש סוכנים סמויים בעלי חיים כפולים, ויש אנשים כמו דרור גרתי בעלי חיים מקצועיים כפולים. קריירה אחת שלו היא בתחום ההיי-טק, כסמנכ"ל טכנולוגיות בחברת "אופטימוב" (חברת הייטק המפתחת ומקדמת קמפיינים חכמים עבור אנשי שיווק), וקריירה שנייה – היא בתחום צילום כצלם דוקומנטרי. איך משלבים בין השתיים?
אקזיט עם פלאש
שנים רבות תפס תחום המחשבים חלק חשוב בחייו של דרור גרתי (43), נשוי ואב לשלוש בנות (בגילאי 10, 12, 15). הוא התגייס לפני למעלה מעשרים שנים לחיל האוויר כעתודאי ולמד תכנות, המשיך במקצוע בקבע, והוא בוגר תואר ראשון ושני במתמטיקה ומחשבים. כשיצא לשוק האזרחי החל בתפקיד זוטר בחברת "מרקורי", בתחתית הסולם, התקדם בשלביו ולאחר תשע שנים הגיע לעמדה בכירה. בשנת 2007 החברה נקנתה על ידי HP ונוצרה בפניו הזדמנות לקחת פסק זמן ממרוץ החיים ומהמאמץ הרב שהשקיע בקריירה. באותה שנה החליט יחד עם אשתו, לקחת את הבנות ולטייל בקרוון באוסטרליה למשך שישה חודשים. כשהוא מצויד במצלמת חובבנים החל את המסע עם משפחתו, שהפך גם לתחילתה של קריירה מרתקת לא פחות, בתחום הצילום.
"הטיול היה כר מדהים לצילום. הנופים, בעלי החיים…זו הייתה תקופה רגועה, המשפחה נטו, בלי טרדות החיים. הצילומים לרוב נסבו סביב המשפחה על רקע הנופים המתחלפים או צילומי נוף. אחרי שחזרתי מהקצה השני של העולם הבנתי שבעצם את ישראל אני לא מכיר לעומק. אז יצאתי למסע בן מספר חודשים וחרשתי אותה. הייתי כמעט בכל עיר בארץ. כל יום מקום אחר, יוצא בבוקר וחוזר בערב. הפעם חיפשתי יותר את הסיפורים האנושיים בתוך התמונות ולא רק את הנוף והרקע, 'צילומי רחוב'".
את צילומיו הראשונים הציג בתערוכה בהיכל התרבות במודיעין שנקראה 'קטנים'. "זו הייתה התערוכה הראשונה שלי. ואז התחיל הרומן שלי עם הצד הדוקומנטרי של הצילום. עשיתי 180 מעלות, תמונה בלי אנשים נחשבה לתמונה מתה בעיניי. תמונה שיש בה אדם או אפילו חלק ממנו, היא ייחודית ולא תהיה אף אחת בדיוק כמוה, רגע שלא יחזור. תמונות נוף, אלפי אחרים לבטח צילמו את אותו הנוף. האנשים גם מחברים את הצופה באופן מיידי לתמונה".
זכור לך מפגש אחד במיוחד במסע ברחבי הארץ?
"הייתי בנצרת וצילמתי איש ערבי מבוגר עומד בפתח ביתו ופתחנו בשיחה. במהלכה הוא הזמין אותי אליו הביתה הראה לי חפצים שונים ובשלב הבא מצאתי את עצמי בתוך מערכת מחילות ומנהרות שככל הנראה נבנו בין הבתים מימים ימימה. זה היה מדהים, רגע אחד אני צופה בו ובביתו מבחוץ וברגע הבא אני נשאב פנימה לעולם אחר".
תמונה שננצרה בזיכרונך מאותה תערוכה?
"צילום של אדם מחטט בפח אשפה בפאתי שוק רמלה כשהוא לבוש חולצה ועליה הכיתוב: גוגל. הקונטרסט בין שם דבר בעולם בו אני עובד לבין האיש שהשם הזה נמצא על הפיג'מה שלו, זה נצרב אצלי".
מה גרם לך להעמיק בז'אנר התיעודי?
"בתערוכה הראשונה במודיעין יצא לי להיות זבוב על הקיר ולהקשיב לשיחות של אנשים שיצאו מהצגה והתבוננו בתמונות שצילמתי, שמעתי אותם מסתקרנים, מתפעלים. זה נגע בחלק מהם, הם דיברו על הצילומים. החשיפה עבדה, הם דיברו על זה, אולי למדו מזה. וזו המטרה שלי לגעת באנשים".
בתוך מאה שערים
בתום הסיור ברחבי הארץ והצגת התערוכה חזר גרתי לעולם ההייטק, אולם שנתיים אחר כך (2010) חיידק הטיולים פרץ שוב והמשפחה ארזה מזוודה ויצאה לטיול של ארבעה חודשים באוסטרליה. המטרה העיקרית: לבלות זמן איכות עם המשפחה 24/7. אלא שהפעם עם שובם לארץ, חלה תפנית בעלילת הקריירה: "כשחזרנו בפעם השנייה מחוץ לארץ החלטתי לקחת פסק זמן יזום ולא חזרתי לעבוד בתחום ההייטק למעלה משנתיים" אומר גרתי, "התמסרתי לצילום, התמקצעתי ונכנסתי לעומקם של הדברים בז'אנר הדוקומנטרי. כל פרויקט שאני בוחר זו עבודה עמוקה שנמשכת זמן רב והמטרה לחשוף צדדים בקהילה בה בחרתי שאנשים לא הכירו לפני כן.
הפרויקט הראשון שלי היה באופן טבעי המגזר החרדי. אני ירושלמי במקור וזו אוכלוסייה שחייתי לצידה שנים רבות, אבל הרגשתי שאני לא באמת מכיר אותם מעבר למידע שאני שואב מהמדיה והתקשורת. בחרתי בפלג של החסידים. בהתחלה הייתי מגיע לשכונת מאה שערים, מסתובב שם במשך שלוש ארבע פעמים בשבוע, בלי מצלמה. בכל פרויקט אני מגיע בהתחלה בלי מצלמה כדי להכיר, לפגוש, שלא ירגישו שאני זר, שיבינו שלא באתי לפעם או פעמיים לחפש סקופ ולעזוב או שאני לא גורם אכיפה. הסקרנות האמיתית שלי מסייעת לי לרכוש את אמונם. אני שואל עליהם, אחרי שאני לומד אותם בשיחות איתם הם מבינים שאני יודע עליהם דברים אמיתיים. לאחר חודש התחלתי לתעד ולצלם במשך שנה".
כל הפרויקט נמשך שנה?
"פרויקט צילומי שלי לא מת אף פעם. שנה תיעדתי באופן אינטנסיבי, לאחר מכן אני נשאר מחובר לעולם הזה, הם אפילו מתקשרים אליי מיוזמתם. לפני שנה העמקתי לפרויקט נישתי על בעלי מלאכה חרדים. באותה תקופה היה דיון ציבורי סביב החרדים, בנוגע לעול שהם מהווים על החברה ועל כך שהם לא עובדים. רציתי לחשוף פן אחר שאנשים יוכלו לשפוט את הדברים בצורה נכונה יותר. חשפתי עולם שלם של בעלי מלאכה, חלק שעוסקים במלאכת הקודש כמו בהכנת ציציות, מזוזות ותפילין שיכולים לשבת יום שלם בחדר ולעשות רק את זה. וגם טבחים, מורים, סנדלרים ורופאים, מערך שלם של עובדים חלקם בעבודה פיזית קשה וחלקם במקצועות המדויקים.
סדרת הצילומים של הפרויקט הזה התפרסמה במגזין 'חשיפה' של עיתון הארץ באינטרנט ויצרה דיון ער בנושא. הטוקבקים נכתבו על ידי חילונים וגם על ידי חרדים. מבחינתי זה עשה את העבודה. לא יודע אם מישהו שינה את דעתו אבל נוצר דיון והייתה להם הזדמנות לראות את הצד השני שלרוב לא מראים בתקשורת וכך לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית יותר". כתבות נוספות של גרתי שהוגשו כפורטאז' (סיפור מצולם) פורסמו גם בעיתונים יומיים נוספים כמו מעריב, ישראל היום, ג'רוזלם פוסט ועוד במסגרת עבודת פרילאנס בסוכנות הצילום "פלאש 90".
הולך אל הלא נודע
היעד הבא של גרתי במסגרת הפרויקט החרדי היה נטורי קרתא. "קבוצת רדיקלים שמוציאים שם רע לשאר האוכלוסייה" הוא אומר, "גיליתי את אחד מחדרי הישיבה שלהם ויום אחד פשוט נכנסתי לחדר עם המצלמה. על הקיר היה תלוי דגל פלסטין ושעון לפי זמן אירופה".
איך הם הגיבו?
"הם היו בשוק. לא נתתי להם הרבה זמן להגיב ועשיתי את הצעד הראשון – הנחתי את המצלמה בצד ושאלתי אותם: 'מה יש לכם נגדי?' לאחר מספר שניות של שוק נוסף הם פתחו במונולוג לענות על שאלתי. דיברנו. אני לא מסכים עם דרכם, דיברתי איתם כדי לנסות להבין מה עומד מאחורי האג'נדה שלהם. למרות שגם לאחר ההסבר אני לא מסכים עם דבריהם, הם הציגו את אמונתם בצורה מנומקת ומפורטת. לאחר השיחה צילמתי אותם ללא התנגדות. זו הייתה חוויה מפתיעה, העובדה שהצלחתי לפגוש אותם ולשבת איתם. זה לימד אותי שאם יש לך את הסקרנות הנכונה אפשר להגיע לכל מקום".
ביקרת בעוד מקומות בהם הרגשת סכנה?
"כן. בסוף השנה האזרחית ב-24 בדצמבר בלילה, בזמן שרוב הצלמים מגיעים לכנסיות שמרבית הנוצרים מתרכזים בהן ויש חגיגות גדולות, חיפשתי מיקום שונה וייחודי. החלטתי לנסוע לדרום תל אביב לחפש פליטים נוצרים. החלטתי להתמקד בפליטים כי גם אותם לפני שהחלטתי לעשות עליהם פרויקט הכרתי רק דרך מה שניזונתי מהסיפורים ומהחדשות בטלוויזיה והרי שם מביאים את הסיפורים הקיצוניים ולא מדווחים על אריתראי שעזר לזקנה לחצות את הכביש. הסתובבתי שם אחרי 11 בלילה ניסיתי להגיע ולצלם את מיסות חצות, הסתובבתי עם המצלמה בין בניינים חשוכים עם חדרי מדרגות שבורים, ראיתי מסוממים, אוכלוסייה לא נעימה במיוחד. החושים שלי היו מחודדים וכמו תמיד הייתי קשוב להם ואז שמעתי שירה בוקעת מאחד הרחובות. היו שם מיסות צנועות. בשלב הראשון כשהבחינו בי הם היו מסויגים. הם מאד מפחדים משלטונות ההגירה ובעצם מכל דבר. הרגשתי חוסר בטחון, לא ידעתי מה יקרה ולמה לצפות. פחדתי אולי מישהו ישבור לי בקבוק על הראש, לא בגלל שהוא איש רע אולי כי הוא שיכור או מישהו יהיה אלים כלפיי מבלי להבין למה, הלכתי אל הלא נודע בעיניים פקוחות.
צילמתי, הם הסתכלו, וכלום לא קרה. המשכתי לצלם, ניסיתי להיות בלתי מורגש וצילמתי מעט תמונות. וכך גיליתי באופן לא מתוכנן את הפרויקט הבא שלי. את חוסר הביטחון הרגשתי בעיקר בערב הראשון מאז התחברתי אליהם גם מעבר לעניין הצילום. במיוחד לקהילה ניגרית ולגני הילדים שלהם. אני מבקר את הילדים בגנים ואת הגננות ומבא איתי שקיות של משחקים, בגדים ומזון.
בחרתי לתעד את ילדי הפליטים. מצד אחד זה כביכול שימוש בנשק "לא הוגן" מצד שני הילדים מציגים את הנושא מעמדה ניטראלית – הם נולדו בארץ או חצו את סיני ברגל כדי להגיע אליה והם לא אשמים שהם כאן. הילדים נוגעים בבטן הרכה של כולנו וזה מחייב אותנו להתמודד עם הנושא, מה עושים עם אותם פליטים שחיים בלי שירותי בריאות, רווחה וכך ילדיהם. גן ילדים שלהם זה חדר ובו 80 ילדים כשהגיל נע מפעוטות בני שלושה חודשים ועד ילדים בני תשע. הם מטפסים על הקירות שם, הלכה למעשה. ומה נותר לגננות לעשות? רק להשגיח עליהם. ויש חמישים גנים כאלה בדרום תל אביב.
סיטואציה אחת שמאד נגעה לליבי קרתה באחד הימים שהבאתי לגן קרטון עם ממתקים והנחתי אותו במרכז החדר. הילדים רצו אליי, חלקם חיבקו לי את הרגל, ביקשו לשחק איתי ורק לאחר כחצי שעה, שעה כשהלכתי לכיוון הדלת והם הבינו שאני הולך, רק אז הם רצו לממתקים. הדבר הראשון שהם ביקשו זה חום אנושי ורק אחר כך הסתערו על הממתקים. יש ילדים שההורים נפרדים מהם ב-6 בבוקר עד השעות המאוחרות בערב ויש ילדים שההורים לא חוזרים יומיים כי כלאו אותם ב'חולות' או כי לא הצליחו לחזור ממקום עבודה מרוחק בזמן והגננת נשארת לישון איתם. באחת הפעמים שהגעתי לבקר ישבה ילדה בפינה ובכתה ללא הפסקה. שאלתי את הגננת מה קרה לה והסתבר שזו ילדה של ערביה מיפו, מסוממת שכמו חלק ממסוממות אחרות מדי פעם זורקת אצלן את הילדים שלהם ונעלמות. גננות הפליטים למעשה מטפלות בנזקקים שמערכת הרווחה הישראלית לא מטפלת בהם. הפרויקט על הפליטים לא התפרסם עדיין".
בין הפרויקטים הנוספים שתיעד: קהילת השומרונים, עובדים סינים שחופרים את מנהרות הרכבת לירושלים, (שזכה בתחרות יוקרתית של צילום דוקומנטרי "עדות מקומית)". גרתי גם זכה במקום הראשון בתחרות "לגעת באור" עם צילום בתו הרוקדת ומופיעה עם אנסנבל הג'אז של "זוז במחול", פרויקט הברננינג מן הישראלי ועוד.
הפרויקטים הללו לא מחלחלים לחיים האישים שלך?
"זה לא נכנס באופן מוחשי לתוך החיים שלי, למעט החיבור שלי לגני ילדי הפליטים. לאחר שאני לומד היטב את הנושא ומכיר לעומק את האוכלוסייה שאני מתעד אני מעביר הרצאות בחוגי בית, בתי ספר לצילום, מקומות עבודה ובתי ספר. אני מביא בהרצאותיי סיפורים שהם לא ימצאו בויקיפדיה. זו אחת ההנאות הגדולות של לחשוף פרויקט החוצה".
מה הדבר שהופך אותך לצלם דוקומנטרי מצליח?
"סקרנות. אי אפשר לבלף איתם, עם האנשים שבחרתי לפרויקט, הם מרגישים כשזה אמיתי וזה חשוב לבניית אמון. יש לי יכולת גם להיות סימביוטי עם כל האוכלוסיות לשני הקיצונים שבתוך הקהילה. אני מגיע בגישה לא שיפוטית, ומגיש את הצילומים באופן נייטרלי ככל האפשר, אני לא מביים. אם המקום מלוכלך או מסודר בצורה מסוימת אני לא מבקש לנקות או להזיז, מביא את הדברים לטוב ולרע. אני מנסה גם להיות כמה שפחות מורגש, אני מגיע לרוב לבוש בג'ינס שחור וטי-שרט שחורה. אם אני מרגיש שהסצנה הופרעה בגלל נוכחותי אני ממתין שהיא תחזור להיות נייטרלית. שומר על חושים מחודדים, מנסה לראות ולהרגיש הכול, ואני פתוח לזה. בדומה קצת למי שסובל מבעיית קשב וריכוז. זה חיוני לעבודתי".
איך משלבים משרה מלאה בהיי טק עם עבודת הצילום?
"אני מצלם בסופי שבוע, בלילות, בחגים, כשיש אירועים, זה לא מותיר לי הרבה שעות שינה. אבל כשעושים משהו שמגיע עמוק מבפנים פחות צריך את שעות השינה האלה".
צילום דרור גרתי
