אוהד כהן (50) אב לארבעה, ותושב רעות מזה כ-20 שנה, הגיע ליישוב במקרה. אשתו למדה וטרינריה בבית דגן, הוא עבד בירושלים והזוג התגורר בראשל"צ. בנסיעותיו מהשפלה להר ראה תמיד את גגות הרעפים האדומים, וחלם לעבור לגור שם, אך לקח עוד זמן עד שההזדמנות נקרתה בפניהם, והשניים עברו לישוב הקטן.
את דרכו המקצועית החל בלימודי מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית, בהנחה שמשם יוכל לעבור לתחום הרובוטיקה, אך הבין שהתחום רחוק מדי ממה שחלם. הוא עזב את הלימודים, ניגש לבחינות בבצלאל והתחיל מאפס, הפעם במגמת עיצוב תעשייתי.
"בשנה הרביעית פגשתי שני חברים מהצבא שהייתה להם חברה שייצרה מוצרים לחיילים. הם הציעו לי לעשות איתם את פרויקט הגמר, ובשנה הרביעית עבדתי בשיתוף איתם. יצרנו מערכת תרמילים למטייל. בתום השנה הציעו לי להמשיך לעבוד איתם. ישראלי מלוס אנג'לס שמכר ציוד וידאו סיפר לנו שאין שום חברה שמייצרת תיקים מוצלחים באמת לווידאו. מאחר שמדובר בציוד דומה לזה של חיילים, ציוד מתוחכם שזקוק להגנה מפני מזג אוויר אך במקביל צריך לשלוף אותו מהר, החלטנו לנסות ולהיכנס לתחום הזה. לפני עשרים שנה התחלנו לייצר תיקים למצלמות וידאו. בהתחלה קשה היה להיכנס לשוק הבינלאומי. נסענו לתערוכות בינלאומיות, הנושא עלה וצמח, ואנחנו למדנו תוך כדי." מספר אוהד בנוסטלגיה.
נבלעים בתוך הגדולים
בשלב מסוים החלה החברה שהקימו, קאטה, לעבוד עם חברת מנפרוטו, חברת החצובות הגדולה בעולם. קאטה הכינה עבורם תיקים ושידרגה עבורם את מערך התיקים לחצובות. "המוצרים שלנו נמכרו יפה והם התחילו להפיץ את התיקים שלנו תחת המותג מנפרוטו באג." אולם החשש של מנפרוטו שקאטה תעזוב את השותפות המוצלחת, הובילה להצעה לקנות את החברה בסכום גדול.
"כל שנה שמצליחים מקבלים עוד סכומים גדולים. הצלחנו יפה מאוד והעובדים והמנהלים קיבלו בונוסים שמנים. החברה עברה לבעלות של וייטק, חברת האם של מנפרוטו, והתנהלה בתוך חטיבת מנפרוטו שנוהלה מאיטליה. החברה גדלה ב-40% מדי שנה באופן עקבי, אבל לאט לאט השוק השתנה." מספר כהן. "היו שנים פחות טובות ווייטק עצמה שינתה מדיניות. המנכ"ל החדש היה צנטרליסטי יותר ולא נתן לכל חברה לנהל את עצמה. הבעלים הבינו שזו לא הדרך שלהם כיזמים ועזבו. בינתיים הוחלף מנכ"ל אבל המהלך שהחל שם, של חברות שנבלעות בתוך חברת האם, קרה גם לנו. המנכ"ל הישראלי פוטר, הביאו מנכ"ל איטלקי, כל ההנהלה פוטרה, כולל אותי. רק הפועלים נשארו, זה החזיק שנה ומשהו וסגרו את החברה. זה היה כואב כי חברת קאטה (מנפרוטו באג) הייתה כמו משפחה. היינו 70 עובדים. המותג קאטה נסגר. זה כאב כי זה היה סיפור הצלחה ישראלי יפה של חברה שבנויה על עיצוב. לא הייתה לנו איזו טכנולוגיה מהפכנית שאף אחד אחר לא עושה, פשוט היינו טובים במה שאנחנו עושים, התמדנו עם תיקים חדשים כל שנה, 80 דגמים חדשים, מתוכם כל שנה 30-20 הצליחו. זה התקדם יפה ותגמל את כולם, עד שיום אחד לקחו את התרנגולת שהטילה ביצי זהב ורוקנו אותה מתוכן ואז הכל התמוטט."
יש לי רעיון
החבורה לא התייאשה, והחליטה להמשיך בדרכה תחת חברה חדשה. "בשלב זה החלטנו, כמה מחברי הנהלת קאטה לשעבר, לחבור אחד לשני ופתחנו את "מיגו". האהבה לצילום ותיקי צילום היא אצלנו בדם. זה שוק שאנחנו מכירים עם משווקים שאנחנו מכירים. חשבנו איך לא ללכת ראש בראש עם חברת האם וגם עם חברות אחרות וחיפשנו זווית מיוחדת שלנו. אני תמיד אומר שאם אתה בא לחנות מחשבים ומציע מחשב נייד או סלולארי, הם יגידו שגם זה וגם זה כבר יש, אבל אם אתה מציע טאבלט שזה דבר חדש, יקבלו את זה. זה היה הרעיון מאחורי הרצועה שהופכת לתיק. הבנו שהרבה אנשים קונים רצועה אחת ונאלצים לקנות תיק צילום בנוסף, כשכל מה שצריך זה רצועה שתישא את המצלמה ותיתן גם ריפוד. מישהו קרא לזה בעברית רצועתיק. אנחנו קוראים לזה Strap and wrap. הרצועה שעוטפת. זה היה הרעיון הראשון ובעצם מה שעשינו זה גייסנו את המנגנון של קיקסטארטר כדי להפיץ את השמועה בעולם. המנגנון הזה עושה חסד עם חברות קטנות שיש להן רעיון שונה, קצת מוחצן, רוצות לעשות טסט, לגלות אם הקהל אוהב ואוהד את הרעיון, ובמקביל לגייס את ההון כדי לבצע את העיצוב והייצור הראשוני. היה לנו רעיון שאין לאף אחד אחר, וידענו שאם נציג אותו יפה נוכל לאסוף מספיק כסף כדי להפוך את זה למציאות. ביקשנו 20 אלף דולר וגייסנו 80. זה תחום מאוד ספציפי. צריך מספיק אנשים שיש להם את המצלמות שאנחנו יודעים לעטוף. בשלב הזה פנינו למפיצים בכל העולם. חלקם כאלה שהיכרנו וחלקם חדשים, והצענו להם לקנות את המוצר הראשון של "מיגו". גייסנו 28 מפיצים, גדולים וקטנים, בכל העולם. אנחנו פרוסים מארה"ב בחנויות הגדולות, באירופה אנחנו בצרפת, גרמניה, אנגליה, פולין, צ'כיה וכו'. גם במזרח הרחוק שאוהב מותגים מערביים יש לנו נוכחות. יפן שבה "מיגו" הולך טוב מאוד והטרנדים תמיד מתחילים שם. קוריאה, סין, תאילנד, סינגפור, פיליפינים, מלזיה, אפילו בדובאי יש לנו סוכן שמפיץ אותנו במזה"ת. זה משמח אותנו כי זה מחזק את הקשרים עם הארצות האלה ואולי על הבסיס הכלכלי יהיה לנו קל יותר לעשות שלום."
יש לי עוד רעיון
כשראתה החבורה כי טוב, החליטה לנסות ליצור גל נוסף, ושנה לאחר השקת קמפיין הקיקסטארטר המוצלח של הרצועתיק, החלה בפיתוח מוצר חדש.
"חשבנו על בעיה אחת שיש לצלמים, אבל הבעיה השנייה היא שיש למישהו מצלמה, והוא משאיר אותה בבית כי הוא פוחד שתירטב או תחטוף מכות, או שהוא לוקח אותה אבל משאיר בתיק גב ולוקח המון זמן להוציא אותה. ניסינו ליצור פתרון שיענה על הרבה מאוד בעיות של צלם שרוצה את המצלמה איתו כל הזמן, ואחרי שנה של פיתוח הגענו לאגווה, בספרדית מים, רצינו להגן על הציוד מפגעי מזג האוויר מצד אחד, ולהשאיר את השליפה המהירה מצד שני."
אגווה הוא תיק נשיאה אחר, שונה מכל מה שהכיר העולם עד כה.
יצרנו תיק שהוא שונה מתיקים אחרים. יש אלפי מותגים, אבל הצלחנו לעשות משהו חדש ושונה, ובזכות זה הצלחנו שוב לעניין את תומכי קיקסטארטר. בדרך כלל בקמפיין שני תומכים מי שנהנו מהמוצר הראשון, ומצד שני הרבה צלמים מקצוענים אמרו שהרצועה לא נוחה כי יש להם שתי עדשות, או מצלמה מיוחדת, ופתאום באנו עם משהו שמתאים גם למי שיש לו מצלמה יותר גדולה למשל. היה לנו ניסיון וידענו למי צריך לפנות. אספנו הרבה בלוגרים מרחבי העולם שאיתם אנחנו מנהלים שיחות. הם מאוד ביקורתיים כי שמם חשוב להם. הם לא יכתבו על מוצרים שהם לא אוהבים ומאמינים בהם. לקח זמן לשכנע אותם. חודשיים של משלוחי מיילים ושיחות, סקייפים, משלוח דוגמאות, ולאט לאט חודרים. כשהקיקסטרטר מתחיל לוקח זמן כי לא כולם מוכנים לכתוב לפני שזה עובר את הרף. הכנו איסוף מוקדם של הסרט והפצנו עם פייסבוק וחברים, אספנו מיילים של אנשים שמתעניינים, נרשמו אלינו, מכירים אותנו, וביום הראשון של הקמפיין עשינו בום רציני של פרסום ומשלוח מיילים ובקשה מהבלוגרים להעלות את הבלוגים. הגל הזה של עלייה מטאורית מביא את קיקסטרטר לשים אותנו בדף הראשון ולקדם אותנו עוד יותר ואז מתקבלת חשיפה עוד יותר גדולה ועוד אנשים שמתעניינים. גם הבלוגרים שלא כתבו כותבים, כולם רוצים לכתוב מהר מהר, ולהיות ראשונים, המכונה מפעילה את עצמה והחשיפה רק גדלה. זה יפה לראות את זה קורה."
פידבקים טובים
אתגרים לא היו חסרים. לא כל בלוג נחשב כמו בלוגים אחרים, וכאן נאלצו אנשי "מיגו" לקחת סיכון. "הבלוג היחידי שלא הצלחנו לחדור אליו היה די פי ריוויו, בלוג שמציג את כל המצלמות בעולם, משווה ביניהן, בין פלאשים ועדשות וכו' ומוסיף כתבות על אקססוריז לצילום. הם עמוסים והכתבים שלהם מחוזרים וקשה להגיע אליהם. הצלחנו להגיע, ולא חזרו אלינו. כשהקיקסטרטר הצליח התקשר אחד הכתבים שלהם והסכים שנשלח לו תיק. שלחנו לו במשלוח הכי מהיר שיש, וידאנו שהגיע על ידי פדקס, והוא לא היה מוכן להחזיר אימיילים. במשך שבוע לא קרה כלום, ואז פתאום עלתה כתבה בדי פי ריוויו שגרמה לגל התעניינות מחודש בקמפיין. זה היה סיכון כי די פי ריוויו יכולים גם להרוג את הפרויקט ולקבור אותו. פנינו אליהם ברגשות מעורבים ובחששות, אבל למרבה המזל הם אהבו אותו."
איך כוכב נולד?
"ב'מיגו' אנחנו מנסים להיות החבר הכי טוב של המצלמה. אנחנו נותנים לאנשים אביזר שיגרום להם ליהנות עוד יותר מחווית הצילום. את מיגו מרכיבים חמישה שותפים, כולם מקאטה לשעבר." מפרט כהן. "יובל קמפ, אחראי על שיווק והפצה עולמית; רפי דוד, מנכ"ל ואחראי לכספים ולוגיסטיקה כמו גם על פיתוח עסקי; אלונה קומסקי; גיא ספרוקט, איש שיווק ואני שעובד עם אלונה במחלקת הפיתוח ואחראי על אתר האינטרנט. אנחנו עושים הכול לבד. ייקח לנו כמה שנים אבל זה יקרה. נחזיר את קאטה במיגו. כדי להדגים את המוצרים אנחנו עובדים עם דגמים תלת ממדיים של עובד קאטה לשעבר שהקים חברה שמדפיסה בתלת ממד בגדלים מאוד גדולים. הוא הכין לנו תצוגה לתערוכות, וכו'. זה נחמד שכל החבורה עובדת יחד."
איזה עצות אתה יכול לתת ליזמים שחולמים להיות הלהיט הבא בקיקסטארטר או באחת הפלטפורמות האחרות של גיוס ההמונים?
"דבר ראשון, הרעיון חייב להיות שונה ומדליק. לא קל למצוא רעיון כזה. כשיש רעיון תוודא שזה לא קיים. שלא הוקדמת ושלא עובדים על זה. כשיש רעיון מגובש אפשר לחלום על קיקסטארטר. צריך גם לדעת שאתה מסוגל לייצר אותו ומה העלויות שלך. הרבה פרויקטים נכשלו בגלל חישוב לא נכון של עלויות ייצור, ואנשים נתנו מכספם.
"מישהו קרא לזה בעברית רצועתיק. אנחנו קוראים לזה Strap and wrap"
אחרי כן צריך לחפש איך להפיץ את המוצר לפני שהוא עולה לקיקסטארטר. צריך לשכנע מובילי דעה בעולם ולהגיע אליהם ולשלוח להם מיילים, להגיע לעורכי האתרים, לבנות סרט מאוד יפה, ובקיצור למצוא מי מוכן לדבר עליך. כאן אתה מבין בעצם אם יש עניין בפרויקט שלך".
ואם הגעתם לכאן אז "כאן הזמן להכין סרט תדמית. זה לא סיפור זול, אבל יש חברות שמתעסקות את זה. הסרט חייב להיות קצר ואינפורמטיבי כי אנשים נדרשים לקנות על בסיס סרט, בלי להרגיש את המוצר. זה חייב להיות מצחיק, מעניין, לא צפוי. אנשים צריכים לסיים לצפות בסרט ולהגיד שהם שמים חמישים דולר ואז לחכות שהמוצר יגיע. צריך גם לבנות דף קיקסטארטר. זה צריך להתחיל בהסבר כללי ולרדת לאט לאט לעומק הפרטים ולתת יותר ויותר תשובות."
"כשהקיקסטרטר עולה צריך המון סבלנות. צריך לענות לכל ההערות, לטפל בבלוגרים, להסביר, לדבר, להדריך, אפשר להוציא הרבה כסף על פרסום. מצאנו שפייסבוק זה כלי נהדר אם יודעים לפלח את קהל היעד באופן מתאים, וזו אומנות שמי שיודע לעשות אותה לוקח הרבה כסף, אבל יודע להגיע לקהל ממוקד שיתעניין. חשוב לא לזרוק כסף בבלוגים כי זה לא תמיד עובד. יש עניין של ניסוי וטעייה כי יש מקומות שזה עובד ויש שלא. צריך הרבה סבלנות ועצבים מברזל. מוציאים הרבה כסף, ואם הפרויקט לא ממריא זה מתסכל. צריך גב כלכלי ואורך נשימה, ולתכנן מה עושים אם מוציאים כסף וזה לא ממריא, ולוודא שאם קיבלת את המימון אתה מסוגל לבצע את הפרויקט כולל אריזות ומשלוחים, הפצה, צבע שכל אחד רוצה, יש כאן המון לוגיסטיקה. מצד שני זה כוכב נולד כזה. לפניי הפרויקט המילה agua הייתה נותנת תמונות של מים. היום אחרי קיקסטארטר, יש אלפי תוצאות של המוצר שלנו. זה מאוד כיפי, רבע שעת התהילה הזו. כל יום בבוקר רואים שנכנסו עוד עשרת אלפים שקלים, עוד עשרים איש שקנו בלילה את המוצר בגלל הסרט. היום עברנו את המאה אלף דולר ואנחנו מקווים להגיע לגל נוסף של 120 אלף, ואז נוסיף כיס לכרטיס זיכרון. זה ממכר."
בתמונה אוהד כהן. צילום אינגריד מולר
