עלילות ספריה של דנה אבירם מתרחשות בעיר מודיעין בה היא מתגוררת מאז הקמתה. "טורף ברשת" (על נערה במצוקה שהכירה "חבר" ברשת), הספר הראשון בסדרת ספריה הוא על הסכנות בגלישה לא בטוחה ברשת, מתרחש בחלקו בקניון עזריאלי, וממחיש עד כמה הנושא קרוב לכל אחד מאיתנו. ההורים, בטוחים שהם מכירים את ילדיהם היושבים ספונים בחדריהם, אולם בהיעדר הכוונה והכלה לקשיים שהם נתונים בהם, עלולים הילדים להיתקל באנשים שליליים שיודעים כיצד לרכוש את אמונם ועלולים להזיק להם. הם גם עשויים להיפגע על ידי חבריהם לבית הספר שמנסים לסגור איתם חשבונות, לבייש אותם בפני כולם או סתם להתבדח על חשבונם, ועקב כך נגרמים להם נזקים רגשיים או נפשיים.
סיפורים מהחיים
"פייסבוקס", הספר שני שכתבה אבירם, מציף את הנושא של פגיעות חברתיות ברשת, השלישי "כוכב ברשת" מספר על ילד שמחליט להיות מפורסם בעקבות תרבות תוכניות הריאליטי, והרביעי "סלפי אחד יותר מדיי" (שנכנס השנה ל"מצעד הספרים"), הוא סיפור על נערה ששלחה 'סלפי' שאחריו חייה כבר לא נראו אותו הדבר. הוא מתאר נערה ששולחת, בעקבות לחץ חברתי, תמונה חושפנית לנער ומתאהבת בו. הוא מבטיח שישמור את התמונה לעצמו אך מפרסם אותה. הילדה רואה את התמונה כ'שומרת מסך' בכל הסמארטפונים של הילדים ומרגישה שעשו לה 'שיימניג'. את הסיפור הזה כתבה בעקבות שיחה עם ילדות ועם יועצות בבתי הספר. "יועצת באחד מבתי הספר סיפרה לי על ילדה בכיתה ד' ששלחה תמונה שלה בלי חלק עליון לאחד הבנים. אמו של הילד ראתה במקרה את התמונה והפרסום הזה נמנע, אך הרבה תמונות מועברות כך. לא תמיד זה בהקשר מיני, לעיתים זו סתם תמונה לא מחמיאה. אחת האמהות סיפרה לי שבנה הוא שמן והילדים צילמו והעלו תמונה שלו אוכל שיפוד. זה עבר בין כולם כבדיחה פוגענית והעליב אותו מאד". הספרים ממחישים את הסכנות להם חשופים ילדינו, ילדים אשר מיומנים הרבה יותר מרובנו בשימוש ברשת.
רשת של זהירות
דנה אבירם (44), נשואה ואם לשתי בנות ולבן, עובדת סוציאלית בהשכלתה, עבדה כפקידת סעד לחוק הנוער ובפנימייה לילדים. בהמשך הייתה עובדת סוציאלית שיקומית טיפולית באגף עברייני המין בשירות בתי הסוהר. הספר הראשון שכתבה לא זכה להתפרסם אך כתיבתו עוררה בה את התיאבון ומאז בכל שנה היא מפרסמת ספר חדש. "בעקבות מפגש מטלטל עם אסיר כתבתי ספר על ילדה שאביה נכנס לבית הסוהר. הספר עסק בהתנפצות תדמית האב ובהתמודדות עם החברה שמסביב. אולם, הוא לא יצא לאור כי התברר שבאותו זמן בדיוק פורסם ספר אחר על נושא דומה". ספרה הבא "הסוד של גיל" יצא לאור ב- 2008, והוא מספר על ילדה בעלת לקויות למידה שמסתירה מן הסביבה את קשייה. "בעקבות הספר חשתי שהתחדדה רגישותי כלפי עולם הילדים ומאחר שאני כותבת לילדים בגילאים של ילדיי אני מרגישה קרובה לדברים.
בשנת 2013, לאחר שהעמקתי והמשכתי לכתוב ספרים בתחום השימוש באינטרנט, עזבתי את עבודתי בשב"ס והחלטתי להתמקד בכתיבה ובעסק שלי. מאז שיצאו הספרים לאור התברר לי שיש צמא גדול להדרכה בנושא של גלישה בטוחה ברשת בקרב תלמידים, הורים ומורים, והקמתי את "זהירים ברשת". אנחנו צוות של חמש נשים, מנחות קבוצות, פסיכותרפיסטיות ושחקניות, שפוגשות כ- 5,000 בני נוער בכל הארץ ומעבירות סדנאות, הרצאות וגם הצגה על הסכנות שבאינטרנט. בהצגה שכתבתי, "חברים ברשת", משחקת יעל בן ארי, גם היא תושבת העיר. יעל ואני ביימנו אותה ויש גם מפיק מוסיקלי שהפיק את השירים. זו פעם ראשונה שמעלים הצגה בנושא כזה לגילאים הצעירים, כיתות א'-ד'. אנחנו עובדות במודיעין עם תוכנית "עיר ללא אלימות" ותופרות את ה'חליפה' המתאימה לכל בית ספר על פי צרכיו".
ילדים מגיבים
איזה תגובות את מקבלת?
"ילדים כותבים לי שהספרים השפיעו עליהם כי הם מעלים קונפליקטים בין הורים לילדים ובין חברים. לעיתים אני מקבלת תגובות כמו: "לא יצאתי מהמיטה עד שסיימתי לקרוא את "סלפי" ואז הלכתי וחיבקתי את אימא שלי כי הבנתי כמה היא אימא טובה". הרבה פעמים עולות בשיחות שאלות כמו איך אני מרגיש כשאני מפרסם דברים לא אמיתיים, כשאני מבייש. המפגש עם כמויות כאלו של ילדים ובני נוער והסיפורים והתיאורים נוגעים בי מאד. בשבוע שעבר שלחה לי ילדה באחד מבתי הספר הודעה ובה סיפרה שכשבועיים לאחר שביקרתי אצלם החליטו הילדים בכיתתה שהיא לא חלק מהכיתה. התקשרתי למנהלת בית הספר ודיווחתי לה, היא איתרה את הילדה והיא מטופלת. אמנם ההתנהגות של הילדים לא השתנתה אך הילדה הרגישה שיש לה למי לפנות. ילדים פונים אליי בסיום ההרצאות, מספרים שחוו פגיעות ומבקשים שאכתוב עליהם ספר. בעקבות כל אלו אני מאד מחוברת לעולם הילדים ובני הנוער, זה המקום בו אני נמצאת היום. הדברים האלו מרגשים אותי מאד, לפעמים אני חושבת שרק בגלל זה שווה לי לכתוב. הכתיבה גורמת לי אושר גדול".
איך מתבצעת הכתיבה, את מחכה שיגיע רעיון או יושבת בכל יום וכותבת?
"בדרך כלל אני נדלקת על רעיון ומתחילה לחשוב עליו, מראיינת אנשים ובונה את פרקי הספר באופן גס. אני בוחרת ומקדישה זמן למחשבה, בעיקר כשאני רצה עם הכלב. אני קובעת לוח זמנים, ימים ושעות בשבוע שבהם אני מכבה את הטלפון ויושבת לכתוב. יש לי מחויבות לקוראים ואני מנסה בכל ספר להביא זווית קצת אחרת לדברים. לצערי היום כבר בכיתה ב' הספרים לילדים הם בלי ניקוד ובכתב קטן ואינם מתאימים לילדים שקצת מתקשים בקריאה. אני מקווה שבהמשך גם להם יתאפשר לקרוא יותר ספרים".
שליטה עצמית
בימים אלו רואה אור ספרה החדש של אבירם, "נולדה להיות אלופה", שמגיע מכיוון אחר לגמרי ומספר על ילדה שחלומה הוא להיות אלופת ג'ודו כמו יעל ארד אולם אמה לא מעודדת אותה לכך, בלשון המעטה. הספר מעלה, בצד חלומה של הבת לעומת חלומותיה של האם, שאלות של מגדר ושל יכולת לעמוד בהפסדים ובאכזבות. "בתי הצעירה בת העשר עסקה בג'ודו מאז כיתה א' והתחברה לזה מאד, היא אהבה את זה והשתתפה בתחרויות. בתחילת שנה זו היא עזבה. בשבילי זו הייתה חוויה ראשונית והתאהבתי בתחום יחד איתה. היה לה מאמן נהדר, טל דרור, והוא לקח קבוצת ילדים בכיתה א' ונתן להם מסגרת שהדבר העיקרי בה הוא ערכים. בג'ודו יש עניין של שליטה עצמית, של שימוש בכוח בצורה לא כוחנית, מכבדת ולא פוגענית. לומדים להשתמש בכוח לא לשם אלימות. ילד נמצא בסיטואציה שהוא לבד על מזרון מול מישהו אחר שרוצה גם הוא לנצח. אתה מסיים את התחרות עם הפסד או עם ניצחון ואם ניצחת אתה צריך להתמודד שוב. לדעתי הג'ודו נותן לילדים בטחון ותחושת שליטה עצמית שברשת לא קיימת. אולי כאן טמון הקשר בין שני הדברים, שליטה לעומת איבוד השליטה. הג'ודו הוא למעשה 'קונטרה' לתחושה הזו". דנה מעידה על עצמה שהיא מעולם לא הייתה אדם תחרותי. "הייתי ילדה חלשה שמצצה אצבע, ישבה בצד והסתכלה על העולם. בילדות לא השתתפתי בשום חוג תחרותי והייתי לא ספורטיבית. אבא שלי הכריח אותי לעשות ספורט והיום אני מודה לו. העובדה שהפכתי לאסרטיבית ועם אוריינטציה שיווקית, הקמתי חברה והכשרתי אנשים הפתיעה אותי מאד".
אני שואלת אותה אם העיסוק בנושא המגדרי, ילדה שמתאמנת בג'ודו לעומת ילד שמשחק בבובות, הוא לא מיושן בימינו והיא השיבה: "בתי הייתה כמעט הבת היחידה בג'ודו, כל השאר היו בנים, ועדיין, הבעיה של בת ספורטאית הרבה פחות חמורה מאשר זו של בן שאוהב לשחק בבובות. "חברת טויס אר אס החליטה לפרק את הקטגוריות המסורתיות של בנים בכחול שמשחקים בלגו ובנות בוורוד המשחקות בבובות, כלומר של חלק גדול ממה שאנחנו מכניסים להם לראש. האמת היא שאנחנו נורא פתוחים עד שזה דופק אצלנו בדלת. לעיתים אנחנו מונעים מהילדים לעשות את הבחירות האמיתיות שלהם כי הן עשויות להתנגש עם הערכים והאמונות שלנו. כולנו נמצאים שם, יש היתממות שאנחנו לא אבל אנחנו כן. בספר, הדברים האלו הולכים לקיצוניות כי הצרכים והרצונות של הילדה מאד מגובשים. הסיפור משלב גם את זה שאימא שלה הפילה עליה את הצרכים שלה".
במהלך כתיבת הספר ראיינה דנה את הג'ודאית יעל ארד. "היא שיתפה אותי בחוויות שלה וסיפרה לי איזו נחישות הייתה לה כילדה, היא הייתה מוכנה 'להתאבד' על זה ונסעה לבד באוטובוסים. נכבשתי מהסיפור שלה ומהעולם הזה. בזמן כתיבת הספר בתי הייתה בכיתה ג' ויום אחד היא באה ואמרה לי שיש סוף שבוע אינטנסיבי של ג'ודו. היא הייתה אמורה לנסוע כבת יחידה בקבוצה ולישון בחדר עם מישהי שהיא לא מכירה. מאחר והייתי שקועה בתוך הספר אמרתי לעצמי: "הילדה רוצה ומסוגלת, אסור לי לחסום את הרצון הטבעי שלה". היא עלתה לבד על האוטובוס, ילדה בכיתה ג', ונסעה לשישי שבת באכסניה. לה היה ביטחון במה שהיא עושה, הרבה פעמים אנחנו אלו שעוצרים וסוגרים את הילדים. הילדה רוצה להיות בפרונט, להתחרות, להצליח, היא לא רוצה לרקוד בלט. יש היום כביכול יותר פתיחות, אך כמה בנים עדיין רוצים לשחק בבובות ולא מעיזים? אנחנו בדברים העדינים ביותר מכוונים אותם לאן שאנחנו רוצים. כשראיתי את הבת שלי מתחרה לא יכולתי לעמוד בזה ורציתי ללכת משם. לאחר מכן המאמן סיפר לי שאימא שלו לא הגיעה אף פעם לשום תחרות".
הליקופטר מעל
פעמים רבות מתוך רצון לתמוך בילדים ולהגן עליהם אנחנו מעכבים אותם. "היום יש תופעה שנקראת 'הורי הליקופטר', הורים שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע להם בכל דבר. לעיתים זה גורם לילדים להרגיש שלא אוהבים אותם. אחת הקוראות אמרה לאימא שלה שהיא מרגישה שלא אוהבים אותה, למה? לעיתים מספיק שילדים לא הביאו ציון טוב כדי שירגישו שאכזבו את ההורים. כמה פעמים אנחנו מתכווצים כשהילד מצלצל לחבר ומקבל דחייה? הרבה פעמים זה בגלל הציפיות שלנו. כיום אנחנו לא נותנים לילדים להתמודד ומכניסים את כולם למגירות – דתי, חילוני, שמאלני – הילדה בסיפור לא רוצה להיות בתוך מגירה ומוכנה לשלם מחיר. הספר אומר: תנו לילדים להתנסות".
הבחירה בשם הספר לא הייתה קלה, בתחילה הוא נקרא: "תחרות הג'ודו האחרונה" ואחר כך "לא אכפת לי מה חושבים עליי". "לא הצלחתי להחליט, הטרדתי את כולם בבית וכל אחד הציע הצעות משלו. בסופו של דבר החלטתי לפנות ל"חוכמת ההמונים". הגעתי לכיתה ד' בבית הספר "רעים" וביקשתי מהילדים עזרה. סיפרתי להם בקיצור על מה הספר ונתתי להם שלושה שמות אפשריים לבחור מביניהם. התלמידים בחרו בבחירה חשאית וכך נקבע שמו של הספר, זה היה השם החיובי ביותר מבין השלושה. באותה שיטה בחרו התלמידים גם את עטיפת הספר".
בתמונה: אבירם. "הכתיבה גורמת לי אושר גדול" (צילום: אינגריד מולר)
