שמונה שנים עברו מאז יצא לאור "חנה", רומן הביכורים המוערך של איתי לב. לב, בן 38, תושב מודיעין, נשוי ואב לארבעה הוא מוזיקאי במקצועו. ספרו החדש, "מעל גלים אהבתיך", יצא בימים אלו בהוצאת מטר. עלילת הספר מתרחשת על רקע פרשת ה"פאטריה", ספינה שעל סיפונה העמיסו הבריטים מעפילים משלוש אוניות מעפילים שהגיעו לחוף חיפה בשנת 1940 והתכוונו לגרשם למאוריציוס, אך ההגנה החליטה לפוצץ את הספינה כשהמעפילים על סיפונה כדי למנוע את גירושם. הפיצוץ, שאמור היה להיות קטן ולרתק את הספינה לחוף, גרם לטביעתה המהירה ולמותם של קרוב ל-300 בני אדם.
איך הגעת לנושא הזה, תקופת ההעפלה, ה"פאטריה"?
"אחרי 'חנה' כתבתי ספר ילדים שלווה בתקליט. פרויקט מוזיקלי בתוך הפרויקט הספרותי, ואז החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את הרומן השני. מאוד נמשכתי לאידיאליזם שהיה לנו פעם, לדורות לפנינו. הרגשתי שהוא חסר היום. התקופה הזו של ההעפלה, בניית המדינה, קום המדינה, זה השיא בעיני. גם אחר כך היו אירועים משמעותיים אבל אז זה ממש היה ליצור את זה. לעשות את זה יש מאין. זה הכי דיבר אלי. עוד לא היה לי הסיפור, אבל ידעתי שאני רוצה להתרכז בתקופה הזו. הלכתי ללמוד את הנושא באינטרנט ותוך כדי חיפושים כבר התבשל הרעיון של מה שאני רוצה באמת. רציתי דרמה מאוד גדולה שתביא לצומת דרכים באמצע הספר, והדרמה הזו הייתה ה'אטלנטיק'."
הדרמות האמיתיות
"לקח לי זמן להגיע, למצוא, לחפש, לנבור בכל פיסות ההיסטוריה האלה" הוא ממשיך לספר "יש משהו מדהים בלכתוב על פיסות היסטוריה זניחות. סיפורים שלא נלמד בבית ספר אבל הן ושכמותן הן ההיסטוריה האמיתית שנמצאת בשולי ההיסטוריה. אלה סיפורים של אנשים. כשאמרתי 'אטלנטיק' תיקנו אותי לא פעם ל'אלטלנה'. ב-1940 יצאו מאירופה שלוש אוניות. 'מילוס', 'פסיפיק' ו'אטלנטיק'. 'אטלנטיק' הייתה אוניית משא שאמורה לשאת מטען בבטן האוניה. היה צריך להתאים אותה. בסופו של דבר היא הכילה יותר מ-1,700 איש. בתוך כל הצפיפות היו דרמות. כשהספינות הגיעו לחיפה הבריטים תפסו אותן והעבירו את המעפילים לספינה אחרת, 'פאטריה' שהייתה אוניה צרפתית גדולה ויפהפיה. ברגע שמצאתי את ה'אטלנטיק' הסיפור שלי התגבש. ידעתי שאני רוצה סיפור בתוך סיפור והתחלתי לכתוב תקציר.
כשהייתה לי ה'אטלנטיק' גיליתי את הדרמה שהייתה על ה'פאטריה'. המעפילים פוצצו את עצמם כדי לגרום נזק קטן על מנת שאי אפשר יהיה להגלות אותם למאוריציוס. רק קומץ קטן מאוד של מעפילים ידע על התוכנית. על ה'פאטריה' היו כבר כל נוסעי שתי הספינות האחרות וחלק קטן מנוסעי ה'אטלנטיק' שהגיעו רק יום קודם לכן. קבוצת הפיקוד של המעפילים החליטה לפוצץ את האוניה. הם כיוונו את הפיצוץ לשעת בוקר כדי שכולם יהיו במסדר על הסיפון כך שגם אם הנזק יהיה גדול יותר הם יוכלו לקפוץ מהסיפון לים. האוניה אמנם הייתה צבועה יפה, אבל הייתה ישנה מאוד ותוך 12 דקות היא שקעה בנמל חיפה. המעפילים היו בטוחים שמפציצים מהאוויר אז הם ברחו פנימה לבטן האוניה. כמעט 300 טבעו. הבנתי שזה זה. ה'פאטריה' הייתה דרמה מאוד טובה. מכאן כל דמות הלכה לדרכה ולא מתוך בחירה.
העליתי על ה"אטלנטיק" שלוש דמויות בדויות. אביגיל בן צבי, נערת חלוץ יפה, מוכשרת ומקובלת, איתה עלה זלמן הרניק, המדריך שלה. יום לפני ההפלגה מתגנב לאונייה אדם נוסף שהאחרים רואים ומנסים לתפוס. אביגיל היא הראשונה שפוגשת אותו ובהחלטה של רגע, מתוך מבט עיניים ואינסטינקט, הרגישה שהוא לא בא במטרה לפגוע והחליטה להסתיר אותו והחביאה אותו לקטקומבה, חדר נסתר ליד חדר המנועים, שהיה קיים באמת על האוניה. היא הכניסה אותו לשם והגניבה לו אוכל. הם לא החליפו מילה כי לא דיברו אותה שפה, אבל נוצר ביניהם קשר שטורף את הקלפים עבור אביגיל, זלמן והאדם הנוסף. כשמתרחש הפיצוץ אף אחד מהם לא יודע לאן זה יוביל. הסיפור כולו מתגלה על ידי אוריה, הנכד של אביגיל וזלמן. אוריה מגלה במהלך השבעה על סבא זלמן שיר שהוא חושב שסבא כתב לסבתא, ומראה לה אותו. אביגיל מסבירה לו שלא סבא כתב ועוזבת את זה. כשהנכד מתעקש היא מושיבה אותו ומגוללת את הסיפור. הדברים ממשיכים להתגולל דרכו. הסוף לא צפוי".
בין מציאות לבדיה
"כתבתי את זה כך שלא ניתן יהיה לדעת היכן נגמרת המציאות ומתחילה הבדיה. ניסיתי לבנות את זה כך שהכול ביחד. דמות בדויה שמתכתבת עם דמות אמיתית. הייתי חייב להכיר אותם כל כך טוב, ולכן התחקיר היה כל כך ארוך. כשאנשים מדברים איתי על כתיבה הם תמיד אומרים שכשהם קוראים ספר הם מרגישים שהם נכנסים לתוכו, וזה פי כמה כשאתה כותב. זהות מלאה. אני זוכר שהיינו בחופשה בתאילנד ואמרתי לאשתי שאני מחכה שהיא תיגמר כי אני מתגעגע לאביגיל. זה סוג של תלות. הייתי חייב הפסקה כדי להיפרד מהדמויות ומההוויה שהיא חלק ממך. פה זה מרגיש לי הכי קרוב לצלם אלוהים, להעניק חיים לפרי דמיונך. זה בניגוד לשיר שאורך שלוש דקות בספר אתה יכול באמת לתת לדברים להתפתח.
יש אנשים שכותבים תקצירים. אני ידעתי מה אני רוצה ונתתי לזה לזרום. זה לא בא על הטיוטה הראשונה. כשעבדתי על חנה עבדתי עם העורכת של מעריב, וביום ששלחתי לה את זה לקחתי את זה בחזרה. הרגשתי שמבחינתי זה לא זה. נתתי לזה קצת לנוח והבאתי את זה מזווית אחרת עם דמויות קצת אחרות. היו שלוש או ארבע טיוטות עד שזה התגבש והרגשתי שיש לי כתב יד ביד. עדיין לא ספר כי כשאתה עובד עם עורך אתה מבין איך הם נותנים לך עוד כמה זוויות שכבר נמצאות אצלך אבל אתה יכול לתת עליהן עוד קצת דגש כדי שיהיו עוד כל מיני הקשרים או נפח לדמויות. מורכבות שאתה רוצה לתת לספר. כשסיימתי את הספר התקשרתי לעורכת שלי ענת לויט, שהיא עורכת מדהימה שלקחה אותי למחוזות בסיפור שסביר להניח שלבד לא הייתי מצליח להגיע אליהם.
בסופו של דבר לספר הזה יש עכשיו חיים משל עצמו. ברגע שכתבתי אותו כמו שכתבתי אותו הוא ידבר לכל אחד בצורה שונה. יש גיליוטינה מעל הראש של הספר ברגע שהוא יוצא לעולם וזה נורא קשה. אני שואף להיות סופר. אני שואף שהספר הבא יהיה טוב יותר. מבחינתי ספר או שיר כולם תחת הכותרת כתיבה. אני לא בטוח שבחרתי בזה. לדעתי זה בחר בי. זו המהות. זה מלווה אותי כל הזמן. אני יכול לנסוע באוטו ופתאום יעלה לי רעיון ואני אכתוב."
ב"חנה" כתבת על שנות השבעים. כאן אתה כותב על שנות הארבעים. מה מושך אותך לכתוב על העבר?
"האולפן שלי נמצא בשכונת התקווה. כשבאתי לשם וחיפשתי מקום לפתוח אולפן ראיתי כל מיני מקומות בתל אביב וכשהגעתי לתקווה היה שם איזה קסם של פעם. של תמימות ופשטות. אתה יכול לראות שם עדיין אלטע זאכן, או אנשים שממש עוברים עם סוס ועגלה. אני מאוד אוהב את מה שהיה פעם ופחות את מה שיש היום אפילו ברמת התכנים. אם זה הטלוויזיונים, או הערכים, האידיאות של האנשים. אז לא קנו בסופר אלא בשוק, הלכו ברגל יותר ממקום למקום. הייתה יותר פשטות. חנה פחות מדבר על הגבורה, אבל גם 'מעל גלים אהבתיך'מתמקד פחות בגבורה ויותר ביחסים הבין אישיים של הדמויות. כשכתבתי את זה הרגשתי שאני חי במציאות אחרת. היה לי נוח לשקוע ל'אטלנטיק' או ל'פאטריה'."
יחד כל הדרך
משפחת לב חברה בקהילת יחד מודיעין, קהילה של חילונים ודתיים הפועלת לתרומה למען הקהילה ולסביבה.
איך הגעתם ליחד?
"יחד זו קהילה מדהימה במודיעין. היא משלבת את כל הזרמים. חילונים יחד עם כל הזרמים הדתיים. היא התחילה מרעיון לפיו כל הילדים לומדים יחד בבית ספר אחד, והתפתחה למשהו הרבה יותר רחב. יש שם ערבים משותפים, חוגגים חגים יחד, חוג תיאטרון, חוג כדורעף. הגעתי אליהם כשנפתחה חבורת הזמר של הקהילה. השתתפתי במכרז לתפקיד של מנצח חיצוני ונבחרתי. אחרי שנתיים שבהן עבדתי עם האנשים האלה והתאהבתי בהם אמרתי לאשתי שאנחנו מנסים להתקבל ליחד. אני אומר להתקבל כי יש לזה המון ביקוש וכל שנה מתקבלים ממש מעט אנשים.
מיד אחרי שסיימתי את הספר התברר שאשתי חלתה, ונכנסנו לטיפולים שנמשכו שמונה חודשים. בכל שבוע הגיעו לכאן שתי משפחות מיחד עם אוכל לכל השבוע ומשפחה שלישית עם עוגות לילדים, ככה במשך שמונה חודשים. הייתה לי עזרה משפחתית אבל אני חושב שאם הייתי צריך לדאוג גם לאוכל לילדים אני לא בטוח שזה היה קורה והקהילה הזו פשוט הרימה אותנו. לאורך השבוע הגיעו אלינו ילדות משכבת י' ושימשו כחונכות לילדים. הם משהו מיוחד."
מה יהיה הספר הבא? תמשיך אחורה ל-1910?
"עכשיו אני בהווה. הסיפור שאני רוצה לכתוב הוא אחר לגמרי. סיפור קטן שמתרחש בין ילדה לבין ליצן רפואי. יש לי עניין עם סופים. אני אוהב שהסוף יהיה אחר ממה שאתה מדמיין אותו אז הוא גם הולך לסיום מפתיע. בחנה היה לי סוף והתחלתי ממנו. אני כותב אותו פתוח. לא הכנתי תקציר. אני יודע לאן אני רוצה להגיע איתו ואני נותן לו להוביל אותי. כשאתה מתחיל לכתוב יש המון חשש. מי יהיה הקול הדובר, האם המספר יהיה כל יודע וכו'. התחלתי בעקבות שיחת טלפון. התקשרה אלי ספרנית ואמרה לי שהיא חייבת לשתף אותי שהיא הייתה בצומת ספרים וכשנכנסה פתאום פלטה צעקה. המוכר שאל אותה אם הכול בסדר, והיא ענתה לו שהיא קראה את 'חנה' לפני כמה שנים ומאוד חיכתה לספר הבא של איתי לב ופתאום ראתה את השם שלי וזה עשה לה טוב. היא התקשרה כדי להגיד לי שמאוד שמחה שכתבתי עוד ספר. זה ריגש אותי. נהגתי עם דמעות בעיניים. 'חנה' מבחינתי היה ספר מאוד מפוספס. היום בגלל שיש כל כך הרבה מהכול וכל כך מעט מקום לכולנו. אם תוך שלושה שבועות ספר לא הופך לסוג של רב מכר, הוא עובר למדפים. תוחלת החיים שלו היא כל כך קצרה. תחשוב כמה פעמים הסתובבת בבמות וכמה פעמים הסתובבת סביב הבמות. רק אם אתה מחפש משהו ספציפי אתה מגיע למדפים. לפעמים אתה כותב ספר שבע או שמונה שנים, עשיתי תחקיר, נסעתי לעתלית ולחיפה, נפגשתי עם ניצולים ואז אחרי כל העבודה הזו אם הספר לא נמכר אז הוא עובר למדפים ומשם למחסנים ומשם לגריסה. עכשיו לספר יש חיים משל עצמו וגורלו בידיו. לשמחתי אוהבים את הספר. הביקורות טובות. הוא מתקבל מאוד יפה. אני מקווה שככה זה יימשך. ב'חנה' זה לא קרה. לא היה סביבו באז והוא נעלם. מ'די פעם קיבלתי עליו כל מיני הדים מרחוק שעשו לי מאוד כיף. הבנתי שהוא מושאל המון בספריות. לשמוע כל מיני הדים מכל מיני מקומות שהספר עוד חי, שמישהו איפה שהוא יושב וקורא את הספר, זה מרגש ביותר. הטלפון הזה פשוט הזכיר לי את זה. היא סיימה את השיחה בבקשה שלא אחכה עוד פעם שמונה שנים, ושאתחיל לכתוב. זה היה ביום חמישי, וביום ראשון התחלתי לכתוב".
הצד המוזיקלי
החיבור הנוסף של איתי לב הוא לתחום המוזיקה. "הייתי בלהקה צבאית פיקוד מרכז, זמר ושחקן. משם המשכתי עם אלון פרימן, מי שהיה המנהל המוזיקלי של הלהקה, ואנחנו יחד עד היום. התעסקנו במוזיקה ובהפקות בשלב מסוים התעייפתי מההפקות ונשאבתי למוזיקה. החלטנו לפתוח אולפן כדי לעשות את ההפקות וכי רציתי לעשות תקליט. לא יכולתי להתעסק רק בזה. התחתנתי ובאו הילדים והייתי חייב לעשות דברים כדי להתפרנס. אלון הלך לתחום אחר ועשה הרבה הפקות, בעיקר בטלוויזיה. אני הלכתי לכיוון אחר, אבל אנחנו כל הזמן ביחד. אני הגעתי לעולם של חבורות הזמר, וזה דבר שאני מאוד אוהב. אני עובד עם כמה קבוצות כאלה וזה כיף גדול כי אני לוקח קאברים, לא שירים שלי, ועושה אותם קצת אחרת. כיוון מוזיקלי אחר, או לצאת מהטקסט. אני מתפרנס ומאוד נהנה מזה. מצאנו את עצמנו עובדים באולפן כל הזמן ולא מצליחים להגיע לתקליט שלנו. כל קיץ היינו עובדים חודש-חודש וחצי על התקליט וככה זה נמשך ארבע-חמש שנים. בשלב מסוים סיימנו את האלבום והוא יצא, אבל הייתי מאוד חסר ביטחון לגביו, בעיקר לגבי רמת השירה שלי. שילמתי הכול, וכשהוצאתי שניים שלושה סינגלים כבר לא היה לי כסף ליחסי ציבור וברגע שזה לא קרה בגלגל"צ זה כבר לא כל כך קרה. בשלב מסוים התעייפתי והחלטתי לגנוז אותו. לא רציתי להיות יותר הפרונט-מן והעדפתי לכתוב לאחרים.
אלון החליט שהוא מתחיל פרויקט חדש ואסף אמנים. הוא שלח לי לחנים ואמר לי לכתוב טקסטים. אלון הפיק את האלבום, שנקרא "נקודות" והשתתפו בו אלרן דקל שגם כתב ושר חלק מהשירים, גורי אלפי, אמיר דדון, תמר שם אור ועוד זמרים שחלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. קשה להגיד שהפרויקט הצליח. עשינו מאז המון דברים באולפן שלנו. פיג'מות, השיר שלנו, דני הוליווד, מצב האומה, מחזות זמר, פסטיבלי שירי ילדים ועוד, וכשעמדתי מול אמנים ושוחחתי איתם הבנתי כמה שלכולם לא פשוט. גם לאמנים שעשו פה נכסי צאן ברזל וגם לאמנים הצעירים.
הפרויקט יצא והושמע ברשת גימל וב-88, אבל זה עדיין לא הפך אותו לפלייליסט שנמצא אצל כל אחד מאיתנו באוטו. בסופו של דבר החלטתי שאני ממשיך בקו הזה של לכתוב לאמנים אחרים, אבל הפעם לא כשאני כותב מילים ללחנים של אלון. שנינו כתבנו יחד. אני מאוד אוהב את ההפקה שלו. לפעמים אני בא אליו עם איזה שיר שקט והוא לוקח אותו למקום אחר לגמרי. פניתי לאמנים מוכרים שאני מאוד מעריך ושלחתי להם חומרים וחלקם הגדול חזר עם תשובות חיוביות. ישבתי איתם ובחרנו שירים ועכשיו אנחנו מחפשים עוד אמנים. אנחנו מקליטים סקיצות עם האמנים שהסכימו להשתתף. זה כיף לשבת באולפן ולהישאב להפקה. שונה מלשבת לבד ולכתוב. בפרויקט הנוכחי ישתתפו אמנים צעירים וותיקים שכולם עברו סוג של מסע".
(צילום אינגריד מולר)
